ללדת במים\שרהלה

כריש. אמנם מחייך, אבל בכל זאת, כריש.

מסביב שוחים דגים, דגיגים, אצות, בועות, הרבה צבעים. כולם שוחים סביב סביב, נראים מאושרים, למרות שהם מצוירים על בריכה מפלסטיק. הם לא מודאגים מהנזק האקולוגי של הפלסטיק, לא מודעים לתכלית קיומם, לא ערים לנס שעומד להתרחש בקרוב. הם מאושרים בדרכם, מקרינים את האופטימיות שלהם על כולנו.

יש חוקים מאוד ברורים – איפה למקם, איזה צינור, באיזה אורך, איזה חיבור ולאן, כמה לנפח (הרבה), מתי, כמה למלא, מתי, כמה חם, כמה מלח, כמה סבלנות לחכות ומתי להיכנס. כמה זמן מותר להישאר בפנים, איך להוציא "תוצרי לוואי", איך לשמור שלא יהיה קר.

אני אוהבת לתת הנחיות מאוד מפורטות (לבעל, בדרך כלל) על משקל "מי שמבשל בערב שבת, אוכל חמין בשבת". תכנון קפדני של ההפקה יביא לביצוע חלק. בתיאוריה. הבעל, להלן "הוא", יתחיל למלא את חלקו מיד עם הכרזת הציר הראשון. דבר ראשון – הוא ירים את המתג לחימום הדוד. הוא ידאג לנפח, להניח את המזרנים מתחת, ירוץ הינה והינה עם הצינור, יניח במומחיות שלושה סירי מים על הכיריים. הוא יתייעץ, הוא יסביר, הוא יטרח ויזיע ומאוד יתעייף מהאופרציה.

הבריכה, כמו פסטה. לעולם יחכו הסועדים לפסטה ולא הפסטה לסועדים. תשאלו את מי שמבין. לא יעלה על הדעת שהיולדת, להלן "היא", תרצה להיכנס למים והבריכה עוד לא מלאה. (ע"ע תכנון מראש).
אפשר כבר להיכנס?

למים יש הרבה איכויות. הם מרשים הכל – כמה נעים וקל להחליף תנוחות, כמה מעניין לנשוף מתחת למים, כמה מרחב הם פותחים, וכמה אינטימיות הם מקיפים. כמה משמח לבכות במים, הם לא רק רטובים וחמים, הם מכילים, והם מלטפים, והם מרככים, והם זורמים, והם מציפים, והם מסתירים, והם מאפשרים, והם מנקים, והם מקלים, והם לוקחים, והם נותנים. כמו אמא. כמו האמא שהיינו רוצים שתהייה לנו, שבחיקה אנחנו מרגישים הכי בטוחים, הכי מוגנים.

את כל זה עושים המים בבריכה. כן, כן, לא שכחתי שכואב. קצת והרבה. לפיכך, ואדרבא ואדרבא – בשביל זה הם שם. כשכבר נורא קשה, כמעט בלתי אפשרי, כשנדמה שאי אפשר יותר, אז, ורק אז כדאי להיכנס למים. בהפוגה בין הצירים, היא מרימה מבט נוקב, המבט הזה שאומר משהו כמו: "למים. עכשיו!

אההההה… זה נעים… שקט…

לפעמים, מיד עם הכניסה למים, הצירים קצת מתרחקים, כאילו מופתעים מהשינוי. הפסקה מבורכת, מנוחה. כשהם חוזרים, אפילו כשהם חזקים כמו קודם, משהו בהם נסבל יותר. הם מתעמעמים, מתרככים, מתפזרים. הם לא נעלמים, הם שם, אבל אחרת.

שששששששששש… הראש בהכתרה, העור נמתח עוד ועוד. שורף, אבל פחות. לוחץ, אבל פחות.

תינוק נולד.

מיטיבי לכת יוציאו את התינוק מהמים אחרי כמה דקות, יתנו לו להיות קצת בין שני העולמות – בחוץ, אבל בפנים, ממים למים. פולניות יוציאו מיד, בשתי ידיהן, אל החזה, קרוב ללב. הראש מחוץ למים, הגוף עטוף בנוזל החמים, כמו ברחם.

הנשימה הראשונה, רק ברגע המפגש של השפה העליונה עם אוויר. אוויר קר. הנשימה הראשונה של התינוק – עמוקה, גדולה, פותחת את הריאות. הנשימה הראשונה של אמא- עשיתי את זה, היה לא פשוט, עכשיו אני בסדר, התינוק שלי בסדר. נשימות. התינוק מסתגל, אמא מתארגנת.

הזמן חולף, גם השליה כבר בחוץ, צפה על המים בתוך קערה. התינוק וורוד, אולי בוכה, אולי לא, אמא מתאוששת, אולי גם שותה כוס תה? אולי נשארת בבריכה עוד קצת? אולי יוצאת החוצה לשכב בנוחות?

הבריכה התרוקנה מיושביה. המים, אדומים מדם הלידה יתרוקנו לגינה. הכריש לוטש עיניים בכמה קרישי דם שנותרו על הקרקעית הלבנה. פעם הבריכה הייתה בצבע כחול, עם דגים בשפע צבעים. היום מייצרים אותה בלבן, הדגים חיוורים יותר, הכריש כחול, אבל הדם תמיד אדום.

שרהלה