מה הלחץ? \שרהלה

בכל סיפור/סרט שעוסק בלידה אפשר לראות את המאמץ שעושה האישה על-מנת שהתינוק יצא.

לידה מתקשרת כמעט אצל כולנו לכאב, מאמץ, קושי, לחץ.

האם זה הכרחי?

"תתפשטי, תתלבשי, תשכבי, תזוזי, אל תזוזי, תיקחי, תיתני, תפתחי את הרגליים, תראי לי, תנשמי, תלחצי, עוד, עוד עוד…….."

בכל לידה מתרחש נס. נס הבריאה. בכל לידה מתגלות נפלאות הגוף מחדש. בכל לידה נפתחות אפשרויות חדשות, נפרשים לפני אינסוף היכולות של האישה היולדת, בכל פעם מחדש אני נפעמת ממה שהגוף יודע ויכול לעשות אם רק נבטח בו ולא נפריע.

"תסגרי את הפה ותלחצי חזק למטה."

"יותר חזק."

"את לא לוחצת טוב, אם לא תלחצי הוא לא יצא."

"אם הוא לא נולד עד ארבע- נצטרך לעשות וואקום"

"את לא רוצה אותו בחוץ? אז למה את לא לוחצת?"

"היא צריכה זרוז, אין לה כוח ללחוץ, אולי נעזור לה קצת?"

אין מקום ללחץ בלידה. לא צריך להילחץ מהשעון, לא צריך להילחץ מהכאבים, לא צריך להילחץ מהסביבה, ובטח לא מחמותך. והעיקר, לא להילחץ מהלחץ.

משהו נעוץ בתודעה המשותפת שלנו, כי ככה לימדו אותנו, ככה מספרות החברות, ככה סיפרה אימא ואולי סבתא, ככה סיפרה השכנה. העלאת הרעיון שאפשר גם אחרת כבר מעלה גבות בתמיהה. קודם כל, למה לשנות משהו שעבד ועובד. ושנית- הרי זה כל כך לוחץ וכבר רוצים את התינוק בחוץ, ולהיות אחרי זה… וכולם מסביב כל כך מעודדים, ודיייייייייי שיגמר כבר הכאב הזה………… אז למה לא ללחוץ?

אני לא בטוחה שיש לי תשובה מוחצת וחד משמעית לשאלה הזו. ככל שיש לי יותר ניסיון בלידה בבית, ככה אני מרגישה כמה הרבה אני עוד לא יודעת, וכמה הרבה לא תלוי ביולדת ולא במיילדת.

בתחומים רבים בחיים מדובר היום על כך שהלחץ מכווץ, מונע זרימה טובה ועוצר את התהליכים, בין אם מדובר בתהליכים נפשיים או גופניים. במה אם כן שונה רגע הלידה? האם התינוק לא יצא לאויר העולם אם אמו לא תילחץ כדי להוציאו?

-"לוחץ לי, אני צריכה לחרבן"

-"נכון, זה הראש של התינוק, זו אותה הרגשה"

-"אני רוצה ללחוץ, אני חייבת ללחוץ, זה לוחץ נורא…….."

-"תנסי להרפות, תנסי לפתוח לו את הדרך, תשחררי את כל השרירים,  תני לו לבוא בקצב שלו"

-"אני לא יכולה, זה נורא לוחץ………"

הלחץ הזה שאת מרגישה מסמן לגוף שלך כמה התינוק שלך קרוב אליך. הגוף שלך שהזין ונשא את עוברך תשעה חודשים יודע עכשיו להוביל אותו החוצה אל תוך ידייך המצפות. תני לגוף שלך לעודד אותו בדרכו, לעטוף אותו ברכות, לשטוף אותו באהבה וחום. הגוף שלך, הרחם, דוחף אותו בכל התכווצות בתעלת הלידה, עוד קצת ועוד קצת. זה כל כך חכם והגיוני.

-"זה עוזר לי כשאני מרפה… כשאני לוחצת זה כואב יותר… אבל אני לא יודעת אם זה עוזר.. אולי הוא תקוע שם…"

-"הכניסי שתי אצבעות לנרתיק והרגישי איפה הראש"

-"וואאאוו, הרגשתי, הוא קרוב, נגעתי בו… אבל הוא חוזר חזרה…

-"כשהרחם נרפה, לאחר הכיווץ, הראש חוזר קצת אחורה. אבל רק בשביל לקחת תנופה, בכיווץ הבא הוא יתקדם יותר."

-"יו, אמאלה, הוא ממש קרוב, מה לעשות שיצא כבר?"

-"כלום. עוד קצת סבלנות"

"ש……ש………ש…… אההההההההההה……(משה, מה עשית לי?)"

 כשהראש כבר כמעט בחוץ, וזה לוקח לו הרבה זמן לעשות את שני הסנטימטרים האלו, כולנו מתחילים להיות חסרי סבלנות. נו כבר, שיצא! עוד לחץ אחד קטן יוציא אותו, אז יאללה. חוסר הסבלנות הוא אחד האויבים הגדולים שלנו בלידה. הוא משתלט עלינו ברגעינו הקשים וגורם לנו לעשות שטויות. אף אחד לא מחוסן נגדו, אפילו לא המיילדת ה"מנוסה". אבל אם לא נופלים לפח הזה, הרי שלידה ללא לחץ היא לידה נעימה יותר, עם פחות נטייה להסתבכויות. זוהי לידה המזמנת ליולדת ולילוד מפגש רגוע, פתיחה של חיים חדשים, ולא סיומו של פרק מתיש.

אני חושבת שרצפת האגן תהייה המרוויחה העיקרית מהסידור החדש. כשאת לוחצת כלפי מטה, מה שאת מרגישה כעזרה לתינוק לצאת, הוא למעשה דחיסה של כל אברי הבטן כלפי מטה על שרירי רצפת האגן. לפעמים, הלחץ החזק גורם לכיווץ, בעיקר בגלל הקשר שלו לכאב, כיווץ הנרתיק, שיכול להקשות את המעבר של הראש.  אם היית יכולה , במקום זה, להשאיר את הכול במקומו ורק לפתוח את הדרך לדבר היחיד שאמור לצאת משם, לא יותר עדיף?

טוב, אני לא אלך ואשאיר אותך בלי הצעות פרקטיות. אז הנה כמה:

אמני את גופך להרפות

צרי קשר בין נשימה והוצאת קולות לבין הרפיה

לימדי להביא את התודעה למקום שקט (יוגה, יוגה ועוד פעם יוגה)

אפשרי לעצמך למצוא את תנוחת הלידה המתאימה לך

התרגלי לבטוח בגופך

עימדי על זכותך ללדת בדרכך