הכתובת הייתה על הקיר

הכתובת היתה על הקיר / שרהלה

בהסטוריה- סבתא ואמא נולדו וילדו בניתוח קיסרי. הסיבה הרישמית- תינוקות גדולים.
לטלי אגן צר – היקף אגן קטן מהיקף כתפיים. מין אגן גברי שכזה. לא ראיתי הרבה כאלה.
ראש גבוהההה. ממש. לא רק שזה לא אופייני ללידה ראשונה, זה ממש לא שכיח, זה מהווה סיבה לניתוח בעולם המערבי.

בפגישה עם טלי הייתי חייבת להגיד. לא להפחיד, לא להחליש, להיות מקצועית.

"יש הרבה סיכויים שהלידה תגמר בניתוח. תבדקי מה מתאים לך, לנסות לתת לזה להתפתח בבית, או מראש לוותר וללכת לבית חולים. אולי תרצי לחסוך את הכסף ועוגמת הנפש."

לא סתם אמרתי, באמת האמנתי שהסיכויים קלושים. ההגיון הסתמך על כל הנתונים שאספתי – ההסטוריה המשפחתית, האגן הצר, הראש הגבוה… ואולי טעיתי בהערכת המשקל, והתינוקת גדולה משחשבתי…… האם הנכונות שלי ללווות אותה בבית נוטעת בה אשליה של סיכוי? ואולי אני אמורה להניף איזה שרביט קסמים שיגדיל את האגן? ריקודי בטן? כירופרקט? דיקור? ומה יגידו בחדר לידה כשנגיע ברגע האחרון?

ניסיתי להתחבר לאינטואיציה. זה לא באמת מצליח כשמתאמצים. ניסיתי להרגיש אותה, להרגיש את התינוקת, להרגיש אותי. לא היה בי פחד, לא דאגתי, ועם כל זה, לא באמת האמנתי שהתינוקת הזאת תצליח לצאת מהנרתיק.

הצירים התחילו בבוקר, כל היום, נמשכו כל הלילה, לתוך הבוקר הבא. כשהגעתי בצהרים מצאתי את טלי תשושה עד מאוד, שוכבת במיטה, גונחת בכל ציר, מכווצת מכאב. הצירים לא סדירים, לא בהופעתם ולא בעוצמתם. ככה זה בלידה ראשונה, ככה זה בלידה של תינוק גדול, ככה זה כשהראש מחוץ לאגן. ככה זה כשהלידה לא מתקדמת?

הלכתי הביתה. הצירים המשיכו. אחה"צ קיבלתי דיווח מבולבל מיובל ש"אין עם מי לדבר", וחזרתי. ללא ספק הצירים התחזקו, הסתדרו, התמשכו, ובאופן כללי די שברו את טלי. היא שקעה לתהום של רחמים עצמיים, אומללות, ייאוש ותסכול. חשבתי שכדאי להעמיד אותה על הרגליים, לשנות חדר, לשנות אווירה. בשעה הבאה החזרנו את השמחה, האהבה והאמון ללידה. (אני פחות. אני לא קניתי את מה שקורה כהתפתחות חיובית, קשה היה לי להיות אופטימית כשהכתובת על הקיר קפצה לי מול העיניים כל הזמן ).

עוד ציר ועוד ציר, עוד הפוגה ועוד הפוגה, על ארבע, על שש, על הספה, מול השיש, על הפוף או על הכתפיים. בסלון, במקלחת, במטבח. זה מה שעושים בלידה. עוברים ממקום למקום, מתנוחה למנוחה לתנוחה אחרת ומחכים. עד מתי? למה? כן לבדוק פתיחה או לא לבדוק פתיחה? זה יגרום לייאוש או לתקווה? ואם לא?

סבלנות. המצרך הכי מבוקש והכי נדיר. של כולנו – טלי, יובל, שירה (הדולה) ואני. הדופק תקין, טלי שבוזה אבל חיה, ואני? מחכה להוכחה שצדקתי.

בשעה שבע הרגשתי שצריך לבדוק פתיחה. הרגשתי, רציתי, נגמרה לי הסבלנות… אחד מהם.

בשורות טובות עם בשורות רעות. פתיחה 8, ראש למעלהההה. צף קוראים לזה. כזה שאפשר לדחוף אותו עם האצבעות מחוץ לאגן כשבודקים פתיחה. לא התפלאתי, ידעתי שזה המצב, הכתובת עדיין על הקיר.

(אמרתי לכם).

רציתי לתת לאגן הזדמנות להפתח, הזדמנות לראש של התינוקת לרדת, הזדמנות לשינוי. שידלתי את טלי לקום, לנוע, לזוז, לכרוע, להרים רגל אחת הצידה, להוריד ולפתוח, להוריד, להוריד. זה לא כל כך הלך כי העייפות שלה הקשתה עליה לשאת את משקלה, במיוחד בזמן הציר. לפני שתתרסק שוב בשכיבה היא הלכה לשרותים. ושם ירדו המים. מעולה. הכי טוב שיש. אולי זה יכניס את הראש לאגן. יאללה, בואו נלד! עם כל העייפות, טלי נוכחת כל כולה, לא מוותרת לעצמה, מתמסרת למה שקורה, בדבקות, באמונה.

בינתיים דרמה עם הבריכה. פנצ'ר בלתי צפוי מנטרל אותה בדיוק כשרצינו להתחיל למלא מים. יובל בטלפונים לגייס בריכה חדשה, או משומשת. בשמונה היא מגיעה – הבריכה של הילה. (??, הילה עברה 40, ואם יתחילו צירים? אח"כ היא תספר שאם המיילדת שלה שם, אז לא נורא שגם הבריכה תהיה שם. צדיקה.) הבריכה מתנפחת במהירות ומתמלאת במים. אוף, גם פה יוצא האוויר. עוד ניפוח ועוד ניפוח עד שאנחנו מגלים את מקור הדליפה ומדביקים במסקינגטייפ. יש! זה הצליח. טלי נכנסה למים, נשענה על הדופן וחיבקה את יובל ביד הפנויה. נוצר שם מין רגע אינטימי כזה, אז שירה ואני הלכנו לחדר השני.

יש בלידה כמה רגעים מיוחדים. רגעים שעושים את ההבדל. רגעים של קדושה, של עילוי, שמה שקורה בהם לא קשור אלינו. אפשר להרגיש אותם אם זזים הצידה, מתרחקים קצת. הם שקטים, מרחפים באוויר, צבועים בצבעי פסטל, רוקדים בהרמוניה בתוך עצמם, חגים כמו תרמיקה מעל היולדת. לפעמים, רק בדיעבד אפשר לזהות שהם היו שם, ולא שמנו לב.

שירה ואנוכי כרסמנו משהו בעודי מספרת לה שאני מתכננת לבדוק את טלי בעשר. ואז, אמרתי לה, אז אני אמצא שהראש נמצא באותו מקום, ואז אני אגיד לה שאין ברירה וצריך ללכת לחדר לידה, והיא תגיב ככה ונגיד לה ככה, ואז נגיע לשם ואז הם יגידו כל מיני דברים ויכינו אותה לניתוח, ואנחנו צריכות לעשות ככה וככה ואח"כ ככה וככה… תכנית מגובשת, מפורטת.

קצת לפני עשר טלי ביקשה לצאת מהמים. אי שקט, נהמות, קושי. אני, בשיא העדינות מבקשת לבדוק פתיחה. – שוליים, ראש באפס. (אני נשמעת מאוד מקצועית כשאני משתמשת במינוחים האלה). הראש ירד. הוא בתוך האגן. כן, יש לו עוד דרך, הוא גם צריך לעבור את הספינות, עצמות האגן שמהוות את המעבר הצר ביותר, אבל הוא כבר עשה את הבלתי אפשרי, הוא נכנס לאגן. לא צריך ללכת לחדר לידה. עוד לא.

רוח חדשה נושבת בחדר, או שרק נדמה לי.

הבריכה שוב כושלת. התיקון הגאוני לא מחזיק כל כך. יובל טורח ללא לאות. הוא נמצא בכל מקום, גם בשיפוצים וגם עם טלי, גם מכין לכולנו טוסטים משודרגים וגם משדל את טלי לאכול. כן, עוד משהו חריג, טלי לא רצתה לאכול כלום. בקושי שתתה וכל ענב או גרגיר אבטיח שנכנס לפה, מצא את עצמו מאוחר יותר בקערת ההקאה. לא משהו. לא התלהבתי. כבר התחלתי לתכנן את העירוי שתכף אשים לה, כבר הרצתי בראש את התסריט "איך-לא-שמת-לב-שהיא-מיובשת" שאצטרך להסביר בחדר לידה. לפחות היא השתינה קצת.

בחצות נפלתי למשכב. כלומר, נשכבתי קצת לנוח. זה משונה, אבל זה חוזר על עצמו, דווקא בשלב מותח שכזה, כמעט בסוף, אני חייבת להטעין בטריות. (מה גם, שאם נגיע לחדר לידה, אני אצטרך שפע משאבים כדי לשרוד.) 10 דקות, זה הכל, אבל התעוררתי עם כוחות מחודשים. הפסדתי לראות את טלי בודקת את עצמה ומגלה את הראש במרחק מפרק אצבע מהפתח! יש. היא עומדת על ברכיה, רוכנת קדימה על יובל שיושב בצמוד לקיר. תנוחה מעולה.

בעודנו מתלבטים אם להכין את הבריכה, לחדש את האויר והמים החמים, הקולות שמשמיעה טלי אינם משתמעים לשתי פנים, היא לוחצת. לוחץ לה אז היא לוחצת. וזה יכול לבשר רק שהראש מאוד קרוב לפתח. מבט חטוף מבהיר לי שחצי ראש כבר בחוץ. קצת שמן, קצת קומפרסים והראש בחוץ. השעה אחת ושתים עשרה דקות. טלי ילדה.

להגיד שהופתעתי זה אנדרסטייטמנט ענק.

כלום אני לא יודעת. כלום. איזה מזל שלא התייאשנו. איזה מין דבר זה שנדמה לנו שאפשר לחזות מי תצליח ללדת ומי לא.

הללויה!