הורמונים בלידה

הורמונים ולידה – קטע מתוך פרק בספר ''לידה פעילה''

 מאת: ג`אנט בלאסקאס

כל אישה משכילה בימינו יודעת כיצד נשים מתעברות ומכירה את תפקידם של ההורמונים בשלבים השונים של המחזור החודשי. אולם לפני מאה שנה רק נשים מעטות שמעו על ההורמונים אסטרוגן ופרוגסטרון. למעשה, הגילויים המדעיים אודות תפקידיהם של ההורמונים במערכת המינית של האישה על שלביה השונים הם חדשים למדי. זאת ועוד: כשמדובר על תפקידם של ההורמונים בתהליך הלידה, מידע זה חדש יחסית אפילו בקרב העוסקים ברפואה.

      הלידה הפעילה היא תהליך פיזיולוגי טבעי שבמסגרתו רצף שלבי הלידה, החל בצירים המקדימים וכלה ביציאת השיליה, מתפתח באופן ספונטני, ללא התערבות חיצונית. אחרי לידה המתנהלת באופן כזה, המחזה השכיח הוא של אם קורנת מאושר המחזיקה בזרועותיה את תינוקה שזה עתה נולד, שגם הוא בדרך כלל עירני, מצבו טוב, והוא מגשש בספונטניות אחר השד של אמו ומתרפק על גופה החם. לידה כזאת מובילה בדרך כלל להנקה מוצלחת ולקשר קרוב ונינוח בין האם לתינוק בשבועות הראשונים. עובדות אלה ידועות לנו זה מכבר. החידוש הוא בהבנתנו הגדלה והולכת את תפקידם המרכזי של האותות ההורמונליים, שבזכותם מתרחשים התהליכים האלה.

     בדרך כלל ההתקשרות הראשונית המוצלחת מובילה לכך שהתינוק מוסיף להתפתח היטב והוא מרוצה מאוד, וגם האם רגועה מבחינה גופנית בשעה שהיא נושאת את תינוקה ומטפלת בו. היא מפתחת רגש אימהי אינסטינקטיבי כלפי התינוק, אשר נמשך אליה משיכה עזה. מיילדות מנוסות הבינו מאז ומעולם שבלידה פיזיולוגית קטנים הסיכונים שיתפתחו סיבוכים, וגדלים הסיכויים לתוצאות חיוביות גם בטווח הארוך. לכן, מיילדת הפועלת בדרך אינטואיטיבית שואפת בדרך כלל לאפשר לתהליך הלידה הטבעי להתפתח כמעט ללא התערבות. במילים אחרות, היא מאפשרת להורמונים של האישה לבצע את המלאכה, בהתאם לכוונותיו של הטבע.

     לכך חתר גם פרדריק לבואייה (Leboyer) כאשר פיתח בשנות השישים של המאה העשרים את הפילוסופיה החלוצית שלו, הידועה בכינויה ´לידה עדינה´ (gentle birth). לבואייה התמקד בשיפור איכותה של חוויית הלידה מבחינתו של התינוק. המסר שלו היה שטיפול רגיש ונטול הפרעות, שמתבצע מתוך כבוד עמוק לתהליך הלידה הטבעי, ותוך הקפדה על אווירה רגועה בזמן הלידה, מסייע לתינוק להיוולד כמעט ללא טראומה. ספרו המפורסם לידה ללא אלימות, והסרט שנעשה לפי ספר זה, היו מקור של השראה לאימהות רבות ברחבי העולם, ועודדו אותן ללדת באופן טבעי, באווירה שקטה ואינטימית. לבואייה ניסה גם להחיות גישה מודעת יותר למקצוע המיילדות, והעלה שאלות מטרידות בסוגיית השימוש המקובל בטכנולוגיות מתקדמות במהלך הלידה בבתי חולים.

     ´התנועה ללידה פעילה´, שקמה בשנות השמונים של המאה העשרים, אימצה וקידמה את הרעיונות האלה, תוך התחשבות לא רק בצרכיו של התינוק אלא גם בצרכיה של האם. החופש שביססה תנועה זו לשנות תנוחות בשעת הלידה, לנוע ולחוש ספונטניות ושחרור מעכבות — חופש שהוא תמצית הלידה הפעילה — עזר לנשים לשוב ולרכוש שליטה בחוויית הלידה. נשים גילו מחדש כיצד להשתמש בכוחות הטבעיים הטמונים בכוח הכבידה, במים, ובנשימה הספונטנית, כדי להקל על מסע הלידה. העצמה זו של האישה, כמשתתפת מודעת ואקטיבית במהלך הלידה שלה, משחררת את הנשים ומאפשרת להן ללדת באופן אינסטינקטיבי. היא גם מאפשרת לנו לצפות במה שקורה כאשר התהליך הפיזיולוגי של הלידה מתפתח באופן ספונטני וטבעי.

     ובכל זאת, עד לאחרונה לא הצליח איש להסביר במונחים מדעיים משכנעים את המתרחש בשעת לידה פיזיולוגית. הרופא המיילד הצרפתי מישל אודן, מייסד ´המרכז לחקר הבריאות בראשית החיים´ בלונדון, שחולל מהפכה בתחום המיילדוּת, הקדיש את עשרים השנים האחרונות לחקר התפקיד המרכזי שממלאים ההורמונים בפיזיולוגיה של הלידה. בספרו החשוב האהבה כמדע, שיצא לאור ב-1999, הוא מציג את תצפיותיו, מחקריו ורעיונותיו החדשניים בנושא זה. בהסתמכו על עבודתם של חוקרים ומדענים בתחומים מגוונים, הוא מציג היפותזה משכנעת ומבוססת, שאותה אתאר להלן, ומן הראוי שרופאים ומיילדות יתוודעו אליה בהקדם האפשרי.

     למרבה הפלא, בכל מהלך התפתחותה של המיילדוּת הרפואית המודרנית מתעלמים אנשי המקצוע באופן כמעט מוחלט מן ההורמונים ומן התפקיד שהם ממלאים בתהליך הפיזיולוגי של הלידה. במסגרות ההכשרה של מיילדוֹת ושל רופאים, או בעת גיבוש נהלים בבתי החולים, אין כמעט כל התייחסות לנושא ההורמונים, וגם לא בעת תכנון סביבת הלידה ברוב בתי החולים המודרניים. בשנים האחרונות, בחלק מבתי החולים אמנם מנסים לעודד נשים לתנועתיות רבה יותר במהלך הלידה, אך עדיין רווחת אי הבנה עצומה בכל הנוגע לצורך להעניק ליולדות סביבה רגישה והולמת באמת, שתסייע לגופן להפריש באופן אופטימלי את הורמוני הלידה. רוב הנשים במדינות המפותחות עדיין יולדות בבתי חולים, בתנאים שמבטיחים, כמעט תמיד, עיכוב וסיבוכים בלידה.  

 הקשר בין ´הורמוני האהבה´ ללידה

 מחקרים רבים מצביעים על כך שתהליך הלידה מעוּרר ומווּסת על ידי פעולת גומלין מורכבת של הורמונים, המיוצרים בגופה של האם ובגופו של התינוק כאחד. הורמונים אלה משדרים אותות כימיים הפועלים כמו מנצח על תזמורת. הם מגרים את פעילות הרחם ומקיימים אותה לאורך הלידה כולה. ראוי לציין שההורמונים השולטים בפעילות הרחם בזמן הלידה הם אותם ההורמונים שמעוררים את התנהגותה האימהית של האישה כלפי התינוק לאחר הלידה, ואשר בזכותם מחפש התינוק באופן אינסטינקטיבי אחר השד והחמימות של גוף אמו דקות ספורות לאחר הלידה.

     מישל אודן מדגיש במיוחד את התפקיד הכפול שממלא בגופנו הורמון האוקסיטוצין, אשר כידוע לכול מגרה את התכווצויות הרחם, אך הידע לגבי השפעותיו על ההתנהגות האנושית אינו רווח כלל. אודן מציין שהורמון האוקסיטוצין מכונה הורמון ´אלטרואיסטי´, מאחר שהוא אחראי לדפוס ההתנהגותי של ההתקשרות. הוא שולח אותנו למחקרים הרבים שפירסמו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים חוקרים אשר בחנו את ההיבטים ההתנהגותיים הקשורים לאוקסיטוצין.

     הורמון האוקסיטוצין, שחלוצת חקר הפיזיולוגיה של מיניות האישה, ד"ר ניילס ניוטון (Newton), העניקה לו את השם ´הורמון האהבה´, מעורב בכל ההיבטים של מיניות האדם, ובכללם הלידה וההנקה. התברר, לדוגמה, שבעת קיום יחסי מין, ובמיוחד בעת האורגזמה, גברים ונשים כאחד מפרישים רמות גבוהות של אוקסיטוצין המסייע ליצירת רגשות של חיבה והתקשרות ביניהם. בדומה לכך, במהלך הצירים והלידה מציפות את האם ואת התינוק כמויות אדירות של אוקסיטוצין, והן נשארות בגופם גם לאחר הלידה. משום כך הם מוכנים ומזומנים להתאהב זה בזה עם המגע הראשון ביניהם.

     המסר המרכזי של אודן בספרו האהבה כמדע הוא שהאהבה האימהית היא המקור לכל סוגי האהבה שנחווה בחיינו. לדבריו, כשאנחנו חבוקים בזרועות אמנו מיד לאחר הלידה, אנחנו חווים לראשונה את החוויה של להיות אהובים. הולכות ומצטברות ראיות המלמדות ששעת הלידה והשעות הראשונות שאחריה הן פרק זמן קצר אך קריטי, שבמהלכו נוצרת ההתקשרות הראשונית ההדדית בין האם לתינוק, וכי לשעות אלה יכולות להיות השלכות ארוכות טווח בכל הקשור ליכולתנו לאהוב. אודן מביע חשש כי במסגרת ההתייחסות המערבית, הדרכים הרבות שבהן מפריעים דרך שגרה לאם וליילוד בזמן הקריטי הזה, הן בעלות השלכות עמוקות ביותר לגבי האם והתינוק, ובסופו של דבר לגבי כדור הארץ בכללותו. הוא מדגיש גם את החשיבות העליונה של פרטיות האם והתינוק בשעת הלידה ואחריה. פרטיות וסביבת לידה שלווה הכרחיות לדעתו אם רוצים לאפשר לאם לייצר באופן טבעי רמות גבוהות של הורמונים החיוניים הן לצירים יעילים, והן להתנהגויות האחראיות ליצירת קשר ראשוני חזק בין האם לתינוק.

אנחנו חלק ממשפחת היונקים

 כל מי שצפה אי פעם בחתולה, בכלבה, או בכל נקבה אחרת ממשפחת היונקים העומדת להמליט, שם לב בוודאי שהיא בוחרת במקום בטוח ומוגן, שבו תוכל להמליט באין מפריע, רחוקה מעין כול. אחרי ההמלטה היא נחה מספר ימים בנפרד עם גוריה, הנצמדים יומם ולילה לחום גופה ולפטמותיה. התנהגות טיפוסית זו, המוכתבת על ידי ההורמונים, אופיינית לכל נקבות היונקים כאשר מניחים להן לנהוג לפי האינסטינקטים שלהן. היא אופיינית גם לאימהות האנושיות – שכן גם אנחנו, בני האדם, נמנים עם משפחת היונקים, שהמייחד אותה הוא הנקה משעת הלידה ואילך.

     בספרו האהבה כמדע מזכיר לנו אודן שכבר ב-1920 החל המדען הדרום אפריקאי אז´ן מארה (Marais) לחקור את הקשר שבין כאב הלידה לאהבה אימהית. שנים רבות ערך מארה תצפיות בעדר של צבאים, אשר מעולם לא דחו את צאצאיהם. בשלב מסוים הוא ערך ניסוי שבמהלכו נתן לנקבות לשאוף מספר שאיפות של כלורופורם ואֶתֶר בזמן הצירים. כשהן התאוששו מהשפעת החומרים המרדימים סירבו כל הנקבות לקבל את צאצאיהן. ממצאים אלה מעוררים את השאלה אם גם אצלנו, בני האדם, יש קשר בין ההורמונים משככי הכאבים שגוף האם מפריש באופן טבעי, לבין התנהגות האם כלפי התינוק. מחקרים עדכניים מצביעים שייתכן קשר כזה. עלינו גם לשאול את עצמנו אם לביטולו של כאב הלידה כדבר שבשגרה, המתרחש היום בשל ´מגפת´ האפידורל העולמית, ייתכנו השלכות על עתיד התרבות שלנו.

     בנוסף, אודן מספר שכבשים הממליטות תחת השפעת אפידורל אינן יודעות לטפל בטלאים שלהן, כי אינסטינקט האימהוּת שלהן נעלם. במסגרת מחקר חשוב שערך רופא הילדים השוודי לנארט ריגהארד (Righard), הוא צילם סרט וידיאו בשם ´היצמדות בשעת הלידה´, שבו נצפית התנהגותם של תינוקות שזה עתה נולדו. בסרט נראה בבירור כי תינוקות שהונחו על בטן האם מיד לאחר לידה פיזיולוגית זוחלים לאורך גופה ומוצאים ללא עזרה את השד והפטמה. לעומת זאת, תינוקות שאמותיהן קיבלו משככי כאבים בשעת הלידה, אינם מסוגלים למצוא את שד האם בכוחות עצמם, או מתקשים ביניקה.

     ועוד דוגמה: כאשר הזריקו לחולדות שלא הזדווגו מעולם דם שנלקח מחולדות 48 שעות לאחר ההמלטה, החלו החולדות ´הבתולות´ להתנהג לפתע כאימהות. מן ההתנהגות הזאת עולה שבדם החולדות שהמליטו מצויים הורמונים המעוררים התנהגות אימהית.

     כמו כן, נמצא שאם מרחיקים גדי מאמו, לפני שהיא ליקקה וניקתה אותו בלשונה, ומשיבים אותו אליה כעבור שעות ספורות בלבד, היא איננה מסוגלת לטפל בו. לעומת זאת, בניסוי אחר שנערך בכבשים, שבמסגרתו הורחקו הוולדות יומיים או ארבעה ימים לאחר ההמלטה, הכבשים לא התקשו כלל לשוב ולטפל בהם.

     אלה הן רק כמה דוגמאות ממחקרים רבים שנערכו בבעלי חיים ממשפחת היונקים, המצוטטים בספרו של אודן. ממחקרים אלה עולה שבשעות הראשונות שלאחר הלידה נפתח מעין חלון הזדמנויות שהוא משמעותי ביותר ליחסים בין האם לוולד שלה. אם בפרק הזמן הזה מפרידים ביניהם או מפריעים להתפתחות הקשר ביניהם — על ידי התערבות בשעת הלידה או מיד אחריה — הדבר עלול לפגוע במערכת היחסים בין האם לוולד.

     גם כשמדובר באימהות אנושיות, יש לנו יסוד לצפות שנמצא כי אותן התגובות ההורמונליות שולטות בקשר הראשוני המתפתח בין האם לתינוק הרך. עם זאת, בני האדם מתוחכמים ומפותחים יותר מבעלי חיים אחרים, וניחנים ביכולת למשול בהתנהגותם באמצעות כישוריהם המנטליים. ההתנהגות האימהית האנושית כרוכה גם בגורמים מורכבים יותר, ואיננה מוּנעת רק על ידי הורמונים, כמו אצל בעלי החיים. לכן אימהות אנושיות שהופרדו מתינוקן בשעת הלידה מסוגלות בדרך כלל למצוא את הדרך לאימהות מוצלחת, ואישה המודעת לתפקידם של ההורמונים בשעת הלידה אינה צריכה לדאוג כשעליה להיעזר בתרופות או בהתערבות רפואית בשעת הלידה. היא מסוגלת להשתמש בתבונתה כדי למצוא דרכים רבות שיפצו על כל הפרעה שפגעה במגעה הראשון עם תינוקה. הלידה איננה ההזדמנות היחידה לקבל את האותות ההורמונליים המעוררים את ההתנהגות האימהית. עצם החזקת התינוק על הידיים מעוררת את הפרשת הורמוני האימהות. כך גם המגע עם התינוק בשעות הלילה, עיסוי סדיר שלו, שימוש במנשא, ומגע של עור בעור בשעת רחצה, הנקה או האכלה מבקבוק — כאשר אלה נעשים באהבה. נוכל למצוא אינספור ´סיבות´ לחוש אשמה על שאיננו אימהות טובות מספיק — לשם מה להוסיף עוד סיבה?!

     עם זאת, ייתכן מאוד שמישל אודן צודק בטענתו שאנחנו, בני האדם, יכולים ללמוד הרבה על עצמנו מהניסויים שנערכו בבעלי חיים. לדעתו אנחנו משלמים מחיר יקר על כך שבתרבות שלנו הלידה הפכה לתהליך רפואי, מחיר המתבטא למשל בבעיות נפוצות של ירידה בדחף המיני וקשיים בלידה ובהנקה. בספר האהבה כמדע אודן מרחיק לכת וקובע שמחקרים מצביעים על קשר בין מינון משככי הכאבים הניתנים לאימהות בזמן הצירים לבין התמכרות ילדיהן לסמים בהגיעם לגיל ההתבגרות, ועל קשר אפשרי בין התערבות בלידה לגילויי אלימות בהמשך החיים.

     לשמירה על הרצף הפיזיולוגי יש יתרונות עצומים, ויש לנו את כל הסיבות שבעולם לשמור על הרצף הזה ולפעול כמיטב יכולתנו לשינוי סביבת הלידה — כדי שתינוקות רבים יותר ייוולדו בלידה פיזיולוגית, שבה ההפרעה להפרשת הורמוני הלידה היא מינימלית. 

הערה: בטקסט לעיל הושמטו לשם נוחות הערות שוליים המופיעות במקור, הכוללות בין היתר סימוכין של מחקרים. המעוניינים בהערות אלה מוזמנים לעיין בספר.