לידת הנסיכה

בלידת בית, צימר במושב "בן עמי", המיילדת נעמי נואה, 30.06.2010 בשעה 15:45.

אני קוראת לחוויה הזאת –  הריון ולידת התיקון שלי,

הריון קודם היה כואב ובלתי נסבל, לא נהניתי ממנו כלל,

בזמן מלחמת לבנון השנייה – עם המון לחצים, לידה בית חולימית שנמרחה על פני 3 ימים עם התערבויות מיותרות של רופאים (זירוזי לידה) והנקה שהייתה מאוד קשה עם הסתגלות ארוכה למצב החדש.

ההיריון הנוכחי בא בהפתעה, בניסיון הראשון (פעם קודמת לקח לנו שנה ועם כדורים להגברת הביוץ),

הכל היה כשורה לאורך כל תשעת החודשים,

הרגשתי נפלא,

הבדיקות היו מעולות,

הייתי רגועה ונינוחה,

נהניתי מההיריון ומהחוויה….

בערך אחרי השקיפות העורפית , חשבתי לעצמי אולי הפעם אני אצליח להתמודד עם כאבי הלידה ולא אבקש אפידורל, אולי הפעם אצליח ללדת לידה חלומית עם החלמה מהירה,

אולי הפעם לא יתערבו ויידחפו הרופאים מכל כיוון ואצליח להאמין בגוף שלי שהוא מסוגל ללדת….

אז התחלתי לקרוא המון בפורום לידה פעילה וביתית ואט אט חלחל בי הרצון ללדת בלידת בית,

אבל לא בבית,

כי יש את הבן הגדול שממש לא התאים שיהיה בסביבה, ואי אפשר לדעת מתי תתפתח הלידה.

ביררתי קצת (המלצות של הפורום הנהדר) ומצאתי 2 מקומות בצפון ללידת בית,

השלב הבא זה לשמוע את תגובת הבעל…..

מאוד הדהים אותי התלהבותו מהרעיון , הוא זכר כמה החוויה בביה"ח הייתה קשה וטראומטית לכולנו.

נפגשנו עם שתי מיילדות ומאוד התלהבנו והתרגשנו, הגענו למסקנה שזה מה שנכון לנו ובחרנו באחת מהן למרות שהבחירה הייתה קשה מאוד – שתיהן מקצועיות ונחמדות והמקומות שלהן מאוד נעימים.

ככל שעבר הזמן , והבדיקות המשיכו להיות חיוביות וטובות ,

עברנו כל חודש שלב לקראת הלידה המיוחלת, כל בדיקה תקינה סימנתי וי,

כל שבוע שעבר היה נפלא,

כשהגעתי לשבוע 36 והמצג היה ראש – אמרתי לעצמי זה הסימן – אני יולדת בלידת בית טובה ומעצימה, חוויה מתקנת.

נפגשתי עם המיילדת נעמי מספר פעמים בשלושה החודשים האחרונים לטיפולי שיאצו,

היה כיף ורגוע וככה גם התחברתי אליה ולמקום וסמכתי עליה יותר ויותר.

כל טיפול היה נכון, עזר לי להתמודד עם מתחים ועם כאבים וצרבות, הרגשתי מאושרת מאוד.

לקראת שבוע 38 הכנתי את כל הדברים לקבלת הנסיכה ואת התיקים ללידת בית,

העברתי את התיקים לצימר ורק חיכיתי בסבלנות.

את הבכור ילדתי יום לפני התל"מ אבל 3 ימים לפני החלו הצירים הראשונים ההתחלתיים שלצערי העברתי אותם בבי"ח (הגעתי עם צירים אבל ללא פתיחה, אחרי בדיקת פתיחה דיממתי אז החליטו להשאיר אותי בבי"ח ומכאן הכל הידרדר…..).

לכן ידעתי שמשבוע 39 זה יכול להתרחש any time….

הפעם אני מוכנה ואין מצב ששוב אני חווה את הלידה בבית חולים באווירת זירוזים.

השבועיים האחרונים היו קשים מאוד,

היה לי חם וכבד, לא נשמתי טוב, לא ישנתי ממש הרגשתי שאני רוצה להגיע כבר לסוף,

אבל היו גם חששות של ילד שני ואיך נתמודד…..

בשבוע 37 בבדיקת US העוברית הוערכה כגדולה, אבל אני לא התרגשתי כי גם את בני הבכור העריכו כ"גדול" 3.800 והוא נולד 3.200, אז אלו רק הערכות…..

אבל הרגשתי גדולה יותר וכבדה יותר וגם אמרו לי שהבטן שלי די גדולה…..

נעמי לא יכלה להעריך את המשקל כי היא טענה לדעתה שיש המון המון מים והיא לא רוצה סתם להעריך.

בדיקת GBS הייתה שלילית – ואני ממש מאושרת, יש לידת בית סופית!!!!!!

שבוע 39 החל ללא שום סימן, לא צרצורים ולא התכווצויות.

4 ימים לפני התל"מ,שבוע 39+3 , יום שישי 25.6.10, אחרי העבודה שעה 13:00, הנקתי את הבכור והלכתי לישון אתו, פתאום החלו התכווצויות, קטנות ולא רציניות אבל לא יכולתי לישון.

קמתי והסתובבתי בבית, עד 16:00 זה היה נסבל, ב16:00 אחרי הנקה נוספת, החלו התכווצויות רציניות יותר וכאן כבר ראיתי שמתפתח משהו.

בעלי יצא עם הבן לטיול בחוץ ואני התקשרתי לדולה שלי – דנה אחותי המקסימה – שגרה בירושלים ויש לה נסיעה ארוכה לצפון – ועדכנתי אותה בהתפתחויות.

התקשרתי לנעמי המיילדת ואמרתי שנדבר עוד שעה.

כ"כ התרגשתי ושמחתי שזה קורה,

אבל פתאום, הכל נדם ונעלם, 3-4 שעות של התכווצויות טובות שנעלמו…..

כ"כ התעצבתי, אפילו בעלי האמין שאני יולדת באותו היום ונדהם לגלות כשחזר הביתה שאני רגועה על הספה ללא צירים.

הודעתי שזו אזעקת שווא לנעמי ולאחותי והמשכנו ליהנות מהשבת.

כך עבר הסופ"ש וגם ראשון ושני,

הכל שקט, אין התכווצויות, אולי 2 ביום, לא רציניות.

ביום שלישי – 29.6.10 יום התל"מ 40+0, הכל כרגיל,

אני מרגישה חלשה ותשושה, אוכלת 2 בורקסים קטנים בבוקר אחרי ששמה את הילד בגן ומאוד מדוכאת שאני באותו מצב, כי כבר אין לי כח לזוז.

בשעה 11:00 קבעתי עם נעמי למוניטור ולשיאצו בצימר.

למעשה יש לי הפנייה למעקב הריון עודף, אבל נעמי ממליצה שנעשה אצלה מוניטור ונחליט מה הלאה (בדיעבד זה היה חכם מאוד לגשת אליה קודם).

הגעתי אליה,

נינוחה ורגועה, הצימר שלה מדהים ונותן הרגשה פסטורלית ונעימה,

עשינו מוניטור ואני רואה שנעמי לא מרוצה,

היא שואלת אם אכלתי משהו ואני עונה שכן משהו קטן ממזמן, היא מציעה לי תמרים יבשים ומישמשים…

בסוף המוניטור, לאכזבתי, התוצאות לא טובות…..

יש האטה בדופק וגם כמה ירידות,

נעמי אומרת שמוניטור כזה בבי"ח ישר מזרזים אותי, ואסור להקל ראש – חייבים ללדת ב-24 שעות הקרובות, מתחילים בזירוזים טבעיים(אם הייתי נגשת למעקב הריון עודף לא היו משחררים אותי).

היא עדיין לא יכלה להעריך את משקל הגוזלית כי היא טענה שיש המון מים (בדיעבד הבנתי שהיא לא רצתה להלחיץ אותי אבל היא העריכה שהגוזלית די גדולה).

מצד אחד אני שמחה – יש אני יולדת עוד 24 שעות,

מצד שני אני חוששת מהסיטואציה והכי גרוע – סופסוף לא אצליח לפתח צירים ואגיע לבי"ח בגלל המוניטור הלא טוב ואעבור שוב את אותה חוויה מזוויעה.

נעמי נתנה לי לאכול עוגיות מתוקות (אגוזים ותמרים), הכינה לי תה של סרפד ופטל ודבש,

והתחלנו בשיאצו מזרז לידה.

לאחר מכן שוב מוניטור אשר במהלכו נעמי מעסה את כפות רגליי ומצליחה ליצור התכווצויות ואפילו ציר אחד קטן אבל רציני יותר (תחילת פעמון).

המוניטור היה הרבה יותר טוב,

דופק תקין ויציב,

בתנועות העוברית עלה הדופק, ונעמי אמרה שאם זה היה המוניטור הראשון היא לא הייתה מודאגת ונותנת ללידה להתקדם מעצמה, אבל אי אפשר להתעלם מהמוניטור הראשון.

בכל מקרה אנחנו צריכים ללדת תוך 24 שעות, והיא אמרה שהגוף מוכן כי קל מאוד לייצר אצלי צירים (וגם יום שישי הייתה הכנה).

קיבלתי מספר משימות – ללכת הביתה ולנוח, לשאוב חלב או להניק הרבה, לקחת תרופה הומיאופתית(גלובולינים) כל 20 דקות עד 6 פעמים, היא נתנה לי שמן קיק בבקבוק קטן ואמרה לי לשתות אותו, זה לא נעים אבל עוזר בזירוז הצירים.

לעבור ערב שקט ונעים עם הבעל (מוסיקה, כוס יין, נרות, סקס),

כשלא יהיה חם לצעוד קצת,

ושניפגש יום למחרת שוב למוניטור ואם צריך שלב הבא יהיה סטריפינג……

היא שאלה אם אני רוצה להתייעץ עם רופא עם המוניטורים שעשינו ואני העדפתי לא להילחץ ולחכות למחר, כי בכל זאת היה לנו גם מוניטור טוב.

בדרך הביתה אני מתקשרת לאחותי והיא שואלת אם לבוא הערב או מחר בבוקר,

לדעתי וכמו שאני מכירה את הגוף שלי, באותו יום לא יתפתח משהו אז אני מחליטה שנדבר אחה"צ ונקבע, בכל מקרה עד מחר בבוקר היא צריכה לבוא, כי לידה חייבת להיות (ביתית או בית חולימית).

וכמו כן מודיעה לבעל שהיום הוא חוזר מהעבודה מוקדם ולא נשאר שעות נוספות, ומבקשת מאמא שלי להיות בסטנד ביי.

בעיקרון נעמי המיילדת היא טיפוס רגוע, עם המון ניסיון, אבל היא לא מקלה ראש,

ולכן אם המוניטור הזה נראה לה לא תקין עד לכדי שחייבים ללדת, צריך לקחת את זה ברצינות.

ובכל הכאוס הזה אני צריכה להירגע ולצפות ללידה.

לקחתי את התרופה ההומיאופתית, כל ששת הגלובולינים,

ניסיתי 3 כפות של שמן קיק – וזה כ"כ הגעיל אותי עד שהחלטתי – לא בכל מחיר,

הנקתי כל אחה"צ את הבכור שלי,

ואחרי שנרדם אני ובעלי פינינו לעצמנו ערב שקט ורומנטי.

כאן כבר שפכתי את הלב לבעלי שכמו שזה נראה אין לידה, ולצערי אני שוב מגיעה לבית חולים,

וכ"כ עצוב לי כי כ"כ תכננו הכל וההיריון היה נפלא ותקין והתקדם יפה,

אז בעלי התומך והנפלא עשה לי כמה שיחות מוטיבציה, ועודד אותי, ובערב ביקשתי מאמא שלי שתבוא לשמור על הבן כדי שנוכל לצעוד קצת בשכונה,

ובאמת החלו התכווצויות, אבל קטנות ולא מובילות לשום מקום…..

הלכנו לישון ב12:30 בלילה וב-5 בבוקר בעלי העיר אותי ושאל אותי אם ללכת לעבודה או להישאר….

זו הייתה שנת לילה הטובה ביותר בחודשיים האחרונים, ללא התעוררויות לפיפי וללא התכווצויות, אז החלטתי שאין מצב שאני יולדת ושילך לעבודה.

שקלתי לשלוח SMS לאחותי ולבקש ממנה שלא תבוא כי מיותר, אבל לא היה לי כח לקום.

30.6.2010 – שבוע 40+1

ב-7 בבוקר, התעוררתי עם ציר חזק מאוד ואחותי התקשרה שהיא בדרך ועד 9:00 היא מגיעה ושאלה לשלומי, אמרתי לה שטוב מדיי ושנתראה ב9:00.

התפניתי בשירותים (שזה מעיד גם על תחילת פעילות) והתחלתי להתארגן ולארגן את הבן שלי לגן כשב7:10 שוב ציר אבל הפעם לא התכווצות אלא ציר ארוך וחזק שאני צריכה לעצור ולנשום כדי לעבור אותו…..

ופתאום אני מגלה שכל 5-10 דקות יש ציר, ואני בלחץ…אני לבד צריכה לארגן את הבן שלי לגן, אחותי מגיעה רק ב9:00, התקשרתי לבעלי אבל הוא יגיע רק עוד 40 דקות (זמן נסיעה)…..

הבנתי שאין מה לעשות חייבים להתארגן מהר ולקחת את הילד לגן,

התארגנתי ויצאנו לדרך, כשבדרך לאוטו אני נעצרת עם ציר חזק, בנסיעה שוב ציר (תדירות של 5 דקות) מגיעים לגן שוב ציר, בקושי אני מוציאה את הבן שלי מהאוטו….הוא שואל מה כואב לי ואני מסבירה לו שהתינוקת זזה וקצת כואבת לי הבטן.

הכנסתי אותו מהר לגן ושוב לפני שהלכתי – ציר חזק,

כל הסייעות והגננות קפצו עליי ואמרו לי לא לזוז וחכות לבעלי (עוד שנייה הזמינו לי אמבולנס), ואני ברחתי להן מהידיים ורצתי לאוטו,

הגעתי הביתה ב-8:15 ובעלי הגיע 5 דקות אחריי.

ב-9:00 אספנו את אחותי מהרכבת (היא רצה כמו משוגעת), ונסענו חצי שעה לצימר במושב, אני  מתפללת לעבור את הנסיעה בשלום.

כמובן שבינתיים אני מעדכנת את נעמי שכבר מחכה לנו בצימר.

בנסיעה משום מה לא היו צירים,

לקחתי איתי בקבוק חם להקל על הנסיעה,

ואני פתאום חוששת שהצירים נפסקים שוב, והכל היה מדומה – למרות שזה הרגיש שזה באמת זה, לא התכווצויות אלא צירים של ממש.

בכניסה למושב יש שוב ציר חזק (אחרי 25 דקות ללא צירים) ואני שמחה שזה חוזר.

9:45 הגענו,

מתארגנים בצימר, ומקשקשים,

בעלי הולך לצרכנייה לקנות כמה דברים,

וכל 10 דקות יש לי ציר שאחותי עוזרת לי עם עיסוי ונשימות להתגבר….

אני מקפצת על הכדור ונעמי אומרת שהשלב הבא זה כשאני כבר לא אוכל לשבת בצירים….

בינתיים אחותי מכינה לי 3 תערובות הומיאופתיות לחיזוק הצירים, לאפקטיביות שלהם ולהכחדת פחדים…. כל פעם אני שותה שלוק ומרגישה איך הצירים מתגברים.

סביבות 10:30 כל 2-3 דקות ציר, אני כבר לא יכולה לשבת, עברתי לשלב התלייה על בעלי ואחותי מעסה לי את הגב ואומרת לי איזה קולות להוציא ומעודדת אותי כל הזמן.

ב-11:00 נעמי מחליטה שאני מספיק מתקדמת ואפשר להיכנס לג'קוזי, כמה כיף ונעים וחמים,

אני נופשת לי, הצירים הרבה יותר נסבלים, שוכבת על הצד, אחותי מעסה לי את הגב, בעלי נותן לי יד, בצירים הם מעודדים אותי כ"כ ואחותי כל הזמן מנסה דמיון מודרך, מפלים, מגלשות, הנה היא באה אלייך…..נעמי אומרת כשאני אפסיק לדבר בין הצירים נתקדם עוד שלבJ

שמנו מוסיקה אבל לא שומעים כלום כי הג'קוזי רועש.

נעמי נכנסת מדי פעם עם מוניטור לשמוע שהכל בסדר,

מנסה לשכנע אותי לשנות תנוחה, אני מנסה ומגלה ששינוי תנוחה גורם לי לצירים נוראיים, אבל נעמי אומרת שזה חשוב….

3 שעות בערך אני בג'קוזי, ומתחילים צירי צונאמי – כואבים מאוד וארוכים ואני משתוללת וצועקת שדי אני לא יכולה יותר…..וכאן בין הצירים כבר אין סמול טוק, רק אני וההירגעות וההכנה לציר הבא.

אחותי מעסה לי את הגב, היא כבר בתוך הג'קוזי איתי ובעלי נותן לי יד וגם נעמי ואני בוכה שדי זה הספיק לי לא רוצה יותר מה ניתן לעשות עוד כדי להקל עליי???

ונעמי אומרת – פשוט ללדת…..

ואז גם אני מתחילה להקיא – אבל זה משחרר אותי…..

נעמי מציעה שאני אצא לעשות פיפי להתרוקן,

קשה לי לצאת ולפני הפיפי מגיע ציר חזק וכואב מאוד, ואז פיפי ועוד ציר…..

14:50 יצאתי סופית מהאמבטיה….

עד אותו רגע נעמי לא בודקת פתיחה,

אבל היא רואה כבר את הייאוש בפניי ושואלת אם ארצה בדיקת פתיחה,

יש לי ממש טראומה מהלידה הקודמת שבדקו אותי המון פעמים בצורה כואבת ואני ממש לא רציתי שהיא תבדוק אותי סתם.

נעמי מבקשת ממני לשכב, ולי יש ציר אז אני נעמדת וצורחת לאחותי שתבוא מהר,

ואז יש הפוגה – בדיקת פתיחה – 8/9 ומחיקה מלאה,

אבל —— הראש מאוד גבוה והמים לא פקעו עדיין…

נעמי אומרת שהמים קצת עצרו את ההתקדמות וכדאי לנסות תנוחות אחרות לעזור לה לרדת למטה,

מוניטור תקין לחלוטין.

ואז עברתי בהצעתה של נעמי לעמידת שש בהישענות על המיטה, הבירכיים על מזרן, נתמכת בבעלי היקר

אחותי ונעמי מעסות את גבי עם שמן,

וכל ציר נעמי אומרת לי לאמר שששששששששששששששששש,

המוניטור ביד שלה והיא כל הזמן בודקת אותי,

וכל ציר כואב ומתסכל,

ואני באמת לא יכולה יותר וממש מצטערת שאין אפידורל בשטח,

וחושבת לעצמי – למה בחרתי את הסבל הזה,

אבל אין ברירה, וכל ציר אני אומרת הנה הוא נגמר,

נעמי מבקשת ממני לשכב על הצד כי היא לא מצליחה להצמיד את המוניטור, ולי קשה כי כל שינוי תנוחה מוביל לציר מטורף, היא מנסה לבדוק אותי לראות אם הנסיכה ירדה קצת למטה,

ואני פתאום מתרוממת חזרה ל-6 וצורחת את נשמתי,

ואז יש כמה צירים נסבלים ופתאום כל הגוף מושך אחורה ופאק פוקעים המים – צלולים,

כ"כ שמחתי, ונעמי אומרת לי עכשיו תרגישי הקלה,

אבל במקום הקלה אני מרגישה לחץ בטוסיק ואני מבינה שהגעתי לשלב הזה – הלחיצות,

השעה 15:30, מהרגע שיצאתי מהאמבט תוך 40 דקות התקדמתי שלב, כנראה שזה מה שהייתי צריכה.

נעמי מסרבת שאני אחזור למים,

לידה במים כבר לא תהיה כאן, אבל אני מותשת מ8 שעות צירים כואבים ורוצה רק ללדת כבר.

אני מרגישה שהגוף לוחץ ואני עוזרת לו אבל הראש לא ממש יוצא רק מנסה לצאת,

ונעמי מנסה למצוא דופק במוניטור, בדיעבד אני מבינה שהיא לא מצליחה,

רק שמעתי אותה אומרת לי –את חייבת ללדת עכשיו, תלחצי ולא לפחד….

15:40 הדופק תקין

אני ממש מותשת אבל הגוף עוזר לי ולוחץ איתי,

זה הרבה יותר קל כשהגוף לא מאולחש ללחוץ, זה טבעי יותר, ולכן אחרי כמה לחיצות הרגשתי שריפה עצומה, חצי ראש בחוץ, נעמי שואלת אם ארצה לגעת ואני כ"כ חלשה שצעקתי לא רק שתצא כבר, לא יודעת למה סירבתי, כ"כ כאב לי שרציתי לגמור עם זה כבר…..ועוד ציר – שורף לי מאוד וכל הראש יצא, הייתי צריכה להמתין לסיבוב הכתפיים אבל לא יכולתי ודחפתי שוב – וזהו היא באה אליי….15:45

כל שלב הלחיצות היה בסה"כ 15 דקות, אבל לי נראה כמו נצח…..

חבל הטבור שלה היה קצר ולכן עד הניתוק לא הצלחתי להעלות אותה אליי להנקה….אולי זו הסיבה שלקח לה זמן לרדת בתעלה……

בעלי חתך את חבל הטבור ואני הייתי מותשת, רק רציתי להתקלח ולישון.

אחרי 25 דקות הלכתי עם נעמי לשירותים, היא החזיקה את חבל הטבור ואמרה לי לדמיין שאני עושה פיפי, ופתאום ציר ופוף השלייה בחוץ, נעמי תפסה אותה עם חבל הטבור ובדקה אותה – שלמה ויפה (היום היא קפואה בפריזר)….

אני נכנסת לאמבט ואיזה כיף של מקלחת,

להבדיל מבית החולים ששכבתי על המיטה ושפכו עליי מים וביקשו שאעשה פיפי בסיר, איזה הבדלים!!!

בשקילה אנחנו מגלים שילדתי 3.900 של מתיקות, נעמי אמרה שהיא הופתעה כי היא חשבה שיש הרבה מים ומסתבר שלא היו הרבה אלא תינוקת גדולה(שעשתה הרבה קקי כשנולדה).

כל הזמן היא לא אמרה לי מה הערכת המשקל גם כי חששה שהעוברית גדולה אז לא להלחיץ אותי וגם בגלל שהיא לא הייתה בטוחה אם יש הרבה מים או הרבה תינוקתJ

נעמי בודקת אותי ומגלה כמה וכמה קרעים בדרגה 2 וחוששת שאף יותר ואולי אצטרך ללכת לבי"ח, מאוד נעצבתי, כ"כ ייחלתי ללידה ללא קרעים.

נעמי בודקת אותי טוב טוב, אני בינתיים מניקה וסובלת מהתכווצויות קשות של הרחם,

כ"כ כואב לי מההתכווצויות שאני לא מרגישה מה שנעמי עושה……

היא בודקת שוב ושוב ואומרת שאין קרעים עמוקים, היא תתפור אבל זה יהיה ארוך כי היא לא מיומנת ואני אצטרך סבלנות.

אין בעיה העיקר לא בי"ח.

זריקות ההרדמה נעשו עם מחט של תינוקות, באמת שלא כאב לי, את התפירה בכלל לא הרגשתי ונכון להיום אני מרגישה יחסית טוב, כי היו הרבה תפרים קטנים ולדעתי נעמי עשתה עבודה יסודית וטובה.

אין לי בצקת בווגינה – איזה כיף,

הדימום נפסק אחרי 3 ימים,

נשארנו לנפוש עוד יום בצימר, והיה כ"כ רגוע וכיף,

בלי כל המבקרים בבתי החולים של כל היולדות, בלי רעש של ילדים במסדרונות, עם אמבט ג'קוזי ומיטה זוגית…..בלילה ישנתי עם הנסיכה צמוד אליי, והיא ינקה בכיף.

היא ינקה במקצועיות ובמהירות – ממש נפלאה.

אז קיבלתי תיקון של הריון – הריון קל יחסית,

תיקון של לידה – כואבת אבל מסעירה ומשאירה טעם טוב בפה, חזר לי הביטחון שאני יכולה ויודעת ללדת טבעי, הגוף שלי מסוגל!

ותיקון של הנקה – לבן שלי הייתה בעיית הנקה עקב לשון קשורה, ועכשיו קיבלתי יונקת מדופלמת.

אני כ"כ שמחה שבחרתי בחוויה הזאת,

אני מודה לנעמי – שליוותה אותי תקופה ארוכה, שהייתה שם בשבילי ברגעים הקשים, ועזרה לי להביא לעולם את הנסיכה שלנו.

אני מודה לאחותי המקסימה, דנה , שהיא דולה נהדרת, בלידה הקודמת לא רציתי בנוכחות של אף אחד למעט בעלי, והפעם נוכחתי כמה חשובה דולה טובה ותומכת, ממליצה בחום להיעזר בדולה (וכמובן שממליצה על אחותי היקרה והנפלאה).

אני מודה לבעלי המקסים מקסים מקסים, שנחבט קשות ממני, וסבל את חוסר הסבלנות שלי והצעקות, ו-8 שעות לא זז ממני, לא אכל ולא שתה ולא עשה פיפי……אין כמוך!!!!

ואני מודה לפורום לידה פעילה וביתית שחשף אותי לנושא, כיוון, המליץ, והיה כ"כ מועיל לאורך כל ההיריון, תודה!!!!!!

אני אמא לשני ילדים מקסימים ויפים ואין מאושרת ממני!!!!