הכאב בלידה הוא אולי הכאב היחיד שלא קשור לנזק לריקמה  או לחבלה הוא כאב שמקדש את החיים.

לידה דורשת הכנה פיזית רגשית ומנטלית. להכין את המלווים שלך לפני הלידה עוזר לתקשורת ולעזרה שאת זקוקה לו.

♣ לצפות לבלתי צפוי.

♠להאמין בעצמך, כן אני יכולה, ולא להקשיב לכל אלו שאומרים שלא

♠לקרוא סיפורי לידות טובים

♠לראות סרטים בהם נשים מתמודדות עם צירים

♠ להכיל את מגוון הרגשות

♠לבחור מלווים שעושים טוב ושלווה

♠להתכונן ולרכוש ידע על התהליך ודרכי הקלה

♠לשתות ולאכול דברים קטנים ומתוקים בזמן הלידה

• כדאי מאוד לשחרר את ״ תאריך הלידה המשוער״

♠כשמתחילים צירים ללכת לישוווווווון, זה יכול לקחת המון זמן וכדאי שיהיה כוח להמשך……

♠להתכנס ולהתחבר פנימה  ולהתרכז בכל ציר ורק באותו ציר ולדעת שיש לו סוף.

•  מים זורמים וחמים הם משכך כאבים מדהים…

♠לדעת שהגוף שלנו יודע ללדת והוא חכם יותר מכולם

• מותר לך להרגיש שקשה לך ושכואב לך 

♠אפשר גם לקבל עידוד על התמודדות עם משברים בלידה (תמיד יש כאלה)

♠לנסות לייצר אינטימיות/פרטיות/מקום משלך

♠לדעת שלידה יכולה להיות עוצמתית ומאתגרת ברמה הפיזית והנפשית תהיי קשובה לצרכים שלך

♠לפעמים הטיפ הכי גדול ללידה חוזרת הוא לזכור שזו לידה שונה מהלידה הקודמת ולתת מקום למשהו אחר להיות.

♠להקשיב לגוף, לזכור שהתקדמות בלידה היא לא רק לפי הפתיחה

♠בזמן צירים לדמיין את התינוק/ת יורדים לכיוון תעלת הלידה ולהגיד לעצמך שכל ציר מקרב אותם אליך ושכל ציר חולף ויש מנוחה כלשהי אחריו

♥ללדת במקום שמכבד אותך ואת בחירותייך , שמאפשר לך ללדת לפי רצונך

הדרך להתמודד  באופן ישיר

תנוחות

תנועתיות

ניצול נכון של כוח הכבידה

הרפייה

שמירה על רמת חמצון לרקמות

אכילה ושתייה

הפחתת תחושות כאב על ידי גירויי תחושתי

מגע: מסג', מגע תומך

חום

קור

שימוש במים: מקלחת, אמבטיה 

להפיק צלילים ולכוון אותם  למקום  כואב על מנת להרפות אותו

TENS

 הפחתת גורמים שמעודדים כאב

אוירה: אור, טמפרטורה, ריהוט

גישה חיובית

סביבה מוכרת, אנשים מוכרים, חוויה מוכרת

אפשרות בחירות בתהליך

תמיכה, נוכחות, אמפטיה

עידוד, חיוך

מסוגלות: אמונה בגוף, במטפלים, בתהליך, ביכולת עצמית

נשימה

דמיון מודרך

הרפיה

מוזיקה

היפנוזה

שמנים אתריים

עיסוי בכפות הרגליים

דיקור סיני, שיאצו

רמת האנדורפינים גבוהה

לתת לעוצמות שלך לפרוץ

התקדמות בלידה

פרטיות

ניקיון

כבוד הדדי וכבוד עצמי

תקשורת בגובה עיניים

חווית לידה חיובית בעבר

חווית התמודדות מוצלחת עם כאב בעבר

הכנה ללידה

נוכחות של בן זוג/אמא/חברה/מיילדת/ דולה

TENS

 להתכונן אבל לא לבוא עם מערכת ציפיות מקובעת מידי על איך הולכת להתרחש הלידה. חשוב להגיע מתוך מקום פעיל ומודע אבל גם מקבל וזורם. ושמוכן לקבל שאין לו שליטה מוחלטת במצב.

הורמוני הלידה הם מתנה הם כוח רב עוצמה וקסום.

על מנת  שיופרשו בזמן הנכון ובכמות הנכונה צריך להבין את תהליך הלידה ולהיות במרחב  שמאפשר נוכחות והתחברות לתחושות ,למכאובים, לשאיפות ולכוחות. מצב זה יתקיים אם לא תהיה הפרעה לתהליך ואת תחושי מוגנת ובטוחה בלידה שלך. 

אוקסיטוצין –

הורמון האהבה האוקסיטוצין הוא ההורמון העיקרי שגורם לפעילות שריר הרחם, הוא מופרש בפולסים,כך גורם להתכווצות וההרפיה שאופייניים לצירי הלידה.

אוקסיטוצין אינו יכול להיות מופרש בעת שמופרש הורמון הדריכות – אדרנלין.

התנאים האופטימאליים להפרשת האוקסיטוצין הם תחושת בטחון ופרטיות והעדר צפייה ביולדת (מישל אודנט).

האוקסיטוצין מגיע לשיא אחרי הלידה על מנת ליצור את הקשר החזק בין האם לתינוק והוא דרוש להנקה יעילה וטובה שכן הוא אחראי על רפלקס שחרור החלב, בנוסף מכווץ את הרחם לאחר הלידה.

אנדורפינים –

משככי כאבים טבעיים של הגוף.

אלו חומרים טבעיים שמופרשים בגזע המוח, בעצבים ובשליה כשהגוף מתאמץ מעבר לגבולות הרגילים. הפרשת האנדורפינים גורמת לשינוי בפענוח של תחושת הכאב, ולתחושת רווחה וכן משנים את תפיסת הזמן והמקום. לקראת סוף ההיריון רמת האנדורפינים גבוהה וקבועה ונותנת תחושה של רווחה, קבלה, מוכנות לתינוק, שינה לא רציפה, חלומות מוחשיים, ושכחה.

כשהלידה מתחילה והצירים מתגברים יש גירוי ליצירת האנדורפינים.

ככל שגוברת עוצמת הצירים, כך עולה רמת האנדורפינים בגוף היולדת.

רמת האנדורפינים הגבוהה יוצרת מצב תודעתי שונה שמאפשר ליולדת לשכוח מכל מה שסובב אותה ולהתרכז בתהליך הלידה בלבד.

הפרשת אנדורפינים תקינה במהלך הלידה במקביל להתגברות הצירים באופן תקין, מגבירה את יכולתה של היולדת להתמודד עם הכאב ללא התערבויות של משככי כאבים.

כשהתינוק נולד רמות האנדורפינים הגבוהות יוצרות מצב של אופוריה, ערנות ואושר. האופוריה הזאת שמאפשרת לאם לטפל בתינוק וליצור עימו את הקשר הראשוני. 

במהלך הלידה מפריש גם העובר אנדורפינים שגורמים להפרשת פרולקטין והכנת השדיים להנקה.

יומיים שלושה אחרי הלידה יש חזרה של רמות האנדורפינים לרמות של לפני ההריון, לכן פעמים רבות נשים חוות את הירידה הזאת המכונה דכדוך אחרי לידה (בייבי בלוז) , אם התופעה נמשכת מעל שבועיים יש לפנות לעזרה מקצועית.

אדרנלין –

מפריע לתהליך הלידה בשלב הראשון שלה, ומועיל בשלב השני שלה

כשהאדרנלין מופרש, אוקסיטוצין לא מופרש

בשלב הראשון של הלידה הפרשת אדרנלין פתאומית תשבש את מהלך הלידה הטבעי.

במצב זה היולדת מוציאה את עצמה ממצב נורמלי של התכנסות וריכוז (אנדורפינים) והלידה אף עלולה להיעצר לגמרי, בהשפעת האדרנלין יש ירידה בכמות הצירים על מנת למנוע את התקדמות הלידה.

השרירים של היולדת נעשים מתוחים, הנשימה הופכת שטחית והכאב מוגבר. פחות חמצן יגיע לרחם, פחות חמצן לעובר, ועולה הסיכוי להזדקקות למשככי כאבים. יש ירידה באספקת דם לרחם (האדרנלין גורם לזרימת דם מוגברת לשרירי השלד, הלב, הראות והמוח).

בהשפעת האדרנלין היולדת מרגישה צורך למצוא מקום בטוח לה ולתינוק שלה, לכן הגוף מאט את התהליכים שמקדמים את הלידה. הגוף לא רוצה ללדת במקום שהוא חושב כ"מסוכן".

בלידה תקינה שמתנהלת באופן טבעי רמת האדרנלין עולה באופן הדרגתי כהכנה למאמץ בשלב הלידה השני. האדרנלין נותן לגוף את היכולת לתפקד תוך המאמץ של השלב השני של הלידה.

בשלב השני של הלידה האדרנלין קיים ברמות גבוהות:

היולדות נוטות להיות זקופות, מלאות אנרגיה ועם צורך פתאומי לאחוז מישהו או משהו. האדרנלין גורם לאם להיות ערנית כשהתינוק נולד, מספיק בכדי להגן על התינוק אם יהיה צורך. גם התינוק עצמו מפריש אדרנלין במהלך הלידה ולכן נולד ערני , עיניו פקוחות ואישוניו מורחבים.

בשלב הראשון של הלידה יש לנסות ולהחזיר לגוף את תחושת הביטחון ולבטל את הגורמים שהביאו לעליה באדרנלין. 

באופן תקין בלידה יש כמות מסוימת של דחק ויש עליה הדרגתית באדרנלין. אם היולדת נחשפת למקורות דחק נוספים חיצוניים או מושפעת באופן קיצוני ממקורות דחק פנימיים, יפריש הגוף שלה אדרנלין כדי לעזור לה.

סיבות שיכולות להביא להפרשת אדרנלין ולכן מפריעות ליצירת האוקסיטוצין והאנדורפינים:

סיבות חיצוניות וסביבתיות:

סביבה לא מוכרת ,ריח לא נעים, אנשים זרים, רעש והפרעות, אור נדלק / אור חזק, נוכחות של אדם לחוץ ודרוך, בדיקות פנימיות, הרגשה של חשיפה, העברה ממקום למקום, שאילת שאלות, ריבוי מטפלים, בדידות. תנוחות לא נוחות, התערבויות לא נעימות.

סיבות פנימיות:

דאגה של היולדת לבריאות העובר, פחד מקרע בפרינאום, פחד ללדת, פחד מכאב, פחד מלהיות אמא לתינוק , זכרונות קשים כמו של התעללות מינית, כעס ומבוכה, בעיות עם בן הזוג. ידע מוקדם יכול לעזור להימנע ממצבים כאלו, בסיבות הפנימיות חשוב לטפל עוד בתקופת ההיריון.

"נהוג לחלק את הלידה לשלבים, אך הלידה היא רצף. בתהליך הלידה הפיזיולוגי הטבעי לכל שלב קצב משלו והשלבים נראים כרצף אחיד ופעמים רבות קשה לדעת מתי בדיוק שלב אחד עבר ושלב אחר התחיל"

שלב ראשון- תהליך פתיחת צוואר הרחם

 מתחיל עם הופעת הצירים הסדירים וסיומו בפתיחה מלאה של צוואר הרחם-10 ס"מ.

בלידה ראשונה נמשך כ-16-18 שעות בממוצע. בלידה חוזרת נמשך כ-6-9 שעות בממוצע.      

שלב זה מתחלק לשניים :

שלב לטנטי –  מטרתו היא להכין ולהבשיל את צוואר הרחם, בלידה ראשונה בשלב זה הצוואר ימחק ואחר כך יתחיל להפתח , בלידה חוזרת יכול להתרחש בו זמנית. 

 מצוואר סגור ועד 6 ס"מ .ההתקדמות בשלב זה לרוב תהיה  איטית.

הופעת צירים – כל 5 – 30 דקות

אורך הציר – עד 30 שניות

האשה בשלב זה עדיין מתקשרת עם סביבתה, חשה ביטחון ביכולת שלה וחשה התרגשות לקראת המאורע , יכולה להתעלם מחלק מהצירים , לעיתים הם נפסקים לזמן מה ואחר כך מתחדשים. עם חלוף הזמן הצירים הופכים סדירים , תכופים , ארוכים וחזקים יותר הנשים מתארות את תחושת הציר או הגל  כמו כאבי ווסת חזקים, ויתכנו כאבי גב שונים, זרמים ביריכיים, התהליך יכול להיות הדרגתי אולם אצל חלק מהיולדות יתחילו צירים תכופים כבר בהתחלה . בשלב זה מומלץ להיות בבית במקום שליו בטוח ורגוע.

שלב אקטיבי – השלב הפעיל של הלידה מכאן כבר אי אפשר לעצור… מ 6 ס"מ ועד  10  ס"מ.

הופעת הציר – כל 2-3 דקות

אורך הציר – 40- 60 שניות

עליה בעוצמת הגלים האשה מכונסת בתוך עצמה, פחות מתקשרת עם סביבתה, אינה יכולה להתעלם מהעוצמות , התכווצויות חזקות ואינטנסיביות.  שלב מהיר יחסית.

שלב המעבר- חלקו האחרון של השלב האקטיבי

מופיע בדרך כלל ב8 – 10 ס"מ.  כניסת אנדרנלין, ערנות מסויימת, התרחקות צירים אשר מלווים בתחושת לחץ. זהו שלב מאתגר ליולדת  מהבחינה הנפשית יכולה להיות תחושה של אובדן שליטה, לפעמים מרגישה שהיא "לא יכולה" , עלולה להיות נסערת וזקוקה להמון תמיכה מהסביבה , לפעמים שלב זה מלווה בבחילות, או הקאות.

שלב שני-שלב יציאת העובר

 תחילתו בפתיחה מלאה וסיומו ביציאת הוולד.

בלידה ראשונה נמשך כשעה עד שעתיים בממוצע.

בלידה חוזרת כחצי שעה בממוצע.

יכולה להיות רגיעה ואף הפסקה ממשית בצירים עם תחילת השלב השני. הצירים בשלב זה דוחפים את התינוק כלפי הנרתיק וראש התינוק ממשיך לרדת בתעלת הלידה ויוצר לחץ על ריצפת האגן, אם העובר כבר יושב נמוך באגן שלך, את תרגישי את גופך לוחץ כמו רפלקס ולך נותר רק לאפשר לו . היי קשובה לגופך, הוא יאותת לך בדיוק באיזו תנוחה לך להיות. ייתכן ותחושי אי נוחות מהלחץ שנוצר באזור הפרינאום ובפי הטבעת, ככל שהראש של התינוק יורד יותר נמוך בתוך תעלת הלידה. לקראת יציאת הראש (שלב ההכתרה) תחושי תחושת שריפה או צריבה שקוראת עקב מתיחת הפירנאום ,זהו סימן שהתינוק שלך ממש קרוב והשלב מסתיים עם יציאת התינוק שלך לאוויר העולם.

שלב שלישי- שלב יציאת השליה

מתחיל לאחר יציאת הוולד ומסתיים עם פליטת השליה.

מופיעות התכווצויות כמו ציר רק בעוצמה חלשה , התכווצויות אלו עוזרות לשליה להתנתק מקיר הרחם ולפלוט אותה החוצה .

שלב זה נמשך מספר דקות עד שעה. השליה היא רכה ומלטפת את הפירנאום בעת יציאתה, תרגישי הקלה עם יציאת השליה.

לאחר יציאת השיליה המיילדת בודקת את שלמותה .

שלב רביעי משכב לידה (לקשר לדף משכב לידה)

מי השפיר – נוזל המופרש מהשלייה ומכליות העובר

תפקיד מי השפיר – מגן פיזי, אזור נוח לפעילות גופנית המאפשרת את התפתחות שלד העובר וההתפתחות הנויירולוגית שלו, הגנה מפני זיהומים ושמירה על טמפרטורה קבועה .

על ידי פעולות שאיפה בליעה והפרשה – מי השפיר מאפשרים התפתחות של כל המערכות הרלוונטיות בעובר.

ירידת מים – או פקיעת  מי השפיר(Rupture of membrane) זהו  תהליך בלידה  שבמסגרתו נפקעים קרומי מי השפיר (האמניון והכוריון) ונוזל מי השפיר יוצא דרך הנרתיק.

בראש שלנו בגלל הסרטים הבחורה רטובה לגמרי מהמיכנסיים ומטה וישנה שלולית גדולה תחת רגליה ואז בית חולים צירים תינוק – עצרי!! זה לא תמיד ככה….

הכל תלוי בדבר אחד – היכן נקרע השק?

כאשר שק מי השפיר נקרע בחלקו התחתון כלומר בכיוון הנרתיק , אכן לרוב נצפה בכמות מים ברורה שנוזלת לאורך הירכיים לתחתונים או לפד

כאשר שק מי השפיר נקרע בחלק גבוהה יותר למשל באזור הטבור שלך או גבוהה יותר את עלולה למצוא את עצמך מתלבטת: האם ברח לך שתן  או יורדים לך מים? יתכן שהם יורדים באופן קבוע בזרם חלש או שהם מופרשים לסירוגין

 בחשד לירידת מים צרי קשר עם מיילדת הבית שלך .

תשומת לב  

מים מקוניאלים- מים שאינם צלולים (כמו מי ברז) אלא יש להם צבע חום עד ירוק נקראים מים מקוניאלים ומשמעותם כי היילוד עשה את הצואה הראשונה הנקראת מקוניום בתוך מי השפיר ,לרוב הסיבה היא שהועבר עבר סטרס ושיחרר את הספינקטר האנאלי וחשוב מעקב צמוד אחריו.

מים דמיים – יכולים להצביע על היפרדות שלייה ( יכולים להיות סיבות אחרות למים דמיים). מצב שגם דורש מעקב צמוד אחר היולדת והעובר

תזמון ניתוק חבל הטבור הוא סוגיה שנויה במחלוקת עשורים רבים, שלה השלכות בריאותיות על היילוד לטווח הקצר והארוך. בחיים התוך-רחמיים, כשליש מכמות דמו של העובר היא בחבל הטבור ובשליה. חבל הטבור הוא חלק ממבנה השליה – שדרכה מקבל העובר את כל חומרי ההזנה שהוא זקוק להם ודרכה הוא נפטר מחומרים שאינם חיוניים עבורו. למעשה, חבל הטבור הוא זה המחבר בין העובר לשליה: עורקיו מעבירים את דם העובר שבו חומרי פסולת לעבר השליה ואילו הווריד שבו מעביר לעובר מן השליה חומרים הקיימים בה כגון חמצן, גלוקוז, חומרי בנייה והזנה, הורמונים, מים וגורמי חיסון. בווריד זה עוברים גם תאי גזע שמייצרת השליה אשר מהם מתפתחים תאי הגוף השונים בתקופה העוברית. השפעתם ארוכת טווח שכן הם יכולים לתקן פגיעות ברקמות שנגרמו מחוסר חמצן ומחבלות בלידה והם אף מסייעים לבניית מערכת החיסון.

כאשר היילוד מגיח לעולם, חבל הטבור עדיין מחובר אל השליה. לרוב הוא יהיה כחול, מבריק וגדוש בדם. בתוך דקה, מחצית מכמות הדם הנמצאת בשליה עוברת לתוך גופו של היילוד דרך הווריד הטבורי. דם השליה, שכאמור עשיר בחמצן ובחומרים מזינים וחיוניים, ממשיך לזרום במהירות אל היילוד במשך כל הזמן שבו מתבססת נשימתו באופן עצמאי, תהליך הנמשך כשלוש דקות. כעבור חמש דקות רוב כמות הדם שהייתה בשליה מועברת ליילוד. לעומת זאת, בטווח של 45 שניות, בעקבות התחלת הנשימה, עורקי הטבור הרגישים לנוכחות חמצן מתכווצים ואינם מאפשרים יותר מעבר דם מהיילוד אל השליה. כלומר, לעומת עורקי הטבור, הווריד הטבורי נשאר פתוח וממשיך להעביר את שארית הדם מן השליה אל היילוד. וכאשר השליה מתנתקת מדופן הרחם ונפלטת – עדיין נמשך מעבר דם ממנה ליילוד דרך הווריד הטבורי.

כאמור, עשורים רבים תזמון ניתוק חבל הטבור שנוי במחלוקת בקרב אנשי רפואה. כבר ב-1801 הזהיר הרופא והמדען ארסמוס דרווין, סבו של אבי תורת האבולוציה צ'ארלס דרווין, כי "דבר המזיק מאוד ליילוד הוא קשירה וחיתוך מוקדמים מידי של חוט הטבור. יש לחכות עד הפסקת הפעימות היות שאם יישאר הדם בשליה, במקום לעבור אל היילוד, אזי יהיה חלש מדי". החיתוך המידי של חבל הטבור החל להתפשט ברחבי העולם עם תחילת המאה ה-20. ייתכן בשל שימוש הולך וגובר במשככי כאבים וסמי הרדמה בלידה ובשל מגמה גוברת של התערבויות רפואיות כגון חתך חיץ או שימוש במלקחיים, אשר גרמו לכך שהאם הרדומה והפצועה לא יכלה לתפקד וגם היילוד נפגע לעתים. וכך, במקום להשאיר את היילוד על בטן אמו החמה, מחובר לחבל הטבור, נוצרו שתי מערכות טיפול שונות שהצריכו את הפרדתם. עד מהרה ההתערבויות הפכו לשגרה, והיילוד נותק מחבל הטבור מידית עם הלידה. למעשה, ניתוק זה התרחש עד 40 שניות מסיום הלידה – מה שהפך לפרוטוקול מקובל בעולם המערבי.

בעשור האחרון לעומת זאת הצטבר מאגר ידע גדול מתוך מחקרים שבדקו מהן המשמעויות של ניתוק מוקדם ומושהה. נמצא כי היתרון המשמעותי הראשון להשהיית חבל הטבור – החל מדקה ורצוי חמש דקות – הוא מעבר נפח דם גדול המכיל חמצן מהשליה (כשליש מכמות הדם העוברי) לתוך גופו של היילוד. כאמור, זהו דם מיוחד בתכונותיו, עשיר בחמצן, בכדוריות דם אדומות המפורקות לברזל, בוויטמינים ומינרלים ובתאי גזע. תוך כדי המעבר לחיים הפיזיולוגיה של היילוד משתנה והוא זקוק ליותר דם במערכת: קודם כל, כדי למלא את ריאותיו. יילודים לא מעטים סובלים מחוסר חמצן במעבר אל החיים מחוץ לרחם, עד שנשימתם מתבססת, וקבלת נפח דם עשיר בחמצן משפרת את המצב לאין ערוך. ב-2012 אף שונו בהתאם לכך ההנחיות האמריקאיות להחייאת יילוד (NRP), שאינן מציינות יותר את הצורך בניתוקו המידי של חבל הטבור. חוץ מהריאות, כמות דם משמעותית המגיעה מהשליה דרך חבל הטבור לכל איבריו הפנימיים של היילוד מאפשרת תהליכים מטבוליים יעילים יותר. הכבד, הכליות, מערכת העיכול, חימום הגוף, תנועת השרירים, הבכי, היכולת לינוק – כל הפעולות הללו דורשות יותר אנרגיה, כלומר חמצן וגלוקוז, מזו שצריך העובר ברחם. למעשה, אם חבל הטבור מנותק מוקדם מדי, עלול להיווצר חסר בכמות דם שבאופן טבעי לחלוטין, בהתאם להתפתחות האבולוציונית, היתה אמורה לתמוך בהסתגלות היילוד לחיים שמחוץ לרחם.

בנוגע לערכי הברזל בדם היילוד – מסקנות המחקר הענף שנעשה בתחום הביאו את ארגון הבריאות העולמי (WHO) לשנות כבר ב-2007 את ההנחיה מניתוק מוקדם למושהה – לפחות שלוש דקות – זאת בפרט אצל אימהות שסובלות מתת-תזונה באוכלוסיות העולם השלישי. המסקנה הראשונה שהתבססה והוכחה מעל כל ספק הייתה שיילוד שאינו מקבל את כל הדם מהשליה מפתח עד גיל שישה חודשים פי שניים חוסר במאגרי ברזל לעומת יילוד שניתוק חבל הטבור הושהה אצלו, אפילו בדקה עד שלוש דקות – כך מצאה גם סקירה מיולי 2013 של The Cochrane Collaboration – ארגון בינלאומי שמוציא לאור סקירות סיסטמתיות של מחקרים השוואתיים. זאת כאמור בשל העושר בכדוריות הדם האדומות הקיימות בדם השליה ומתפרקות לברזל. יש לציין כי כבר בשלבי חייו הראשונים, עד גיל חצי שנה, נסמך היילוד על מאגרי הברזל שבגופו ועל כן חיוני כל כך שיעבור אליו דם מהשליה.

אז מדוע למעשה חוששים להשהות את ניתוק חבל הטבור? אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא ריכוז גבוה מדי של כדוריות הדם האדומות (פוליציטמיה) העלול להפוך את הדם לסמיך ולגרום לקרישים. ואכן, במחקרים על יילודים שאצלם הושהה ניתוק החבל נצפתה עלייה ניכרת במספר הכדוריות האדומות וכן עלייה בסמיכות הדם, אך לא היה לכך ביטוי קליני פתולוגי ולא התפתחו מחלות כלשהן כתוצאה מכך. בנוסף, אצל יילודים כדוריות הדם מתפרקות לברזל לצורך בנייתן מחדש לכאלו התואמות למנגנוני הנשימה מחוץ לרחם וכאמור לצורך מאגרי הברזל שישמשו אותם בששת החודשים הראשונים לחיים (שכן בחלב אם כמות קטנה מאוד של ברזל, שאינה מספקת את כל צורכיהם). תוצר הלוואי של פירוק זה הוא החומר בילירובין שבכמות מוגברת עלול ליצור צהבת של היילוד (הנובעת בשל צבעו הצהוב). על כן, קיים חשש שבעקבות ריבוי כדוריות דם אדומות יתרחש פירוק מוגבר שיגרום לרמות בילירובין גבוהות. אך מחקרים מראים שלמרות העלייה המסוימת בערכיו בעקבות ניתוק מושהה, היא עדיין נחשבת למתונה ולא נמצאה כמגבירה את הסיכון לצהבת יילוד פתולוגית. הדבר נכון גם לגבי פגים, שלהם קיימת נטייה מוגברת להתפתחות צהבת. חשש נוסף הוא לגבי אובדן דם עוברי לתוך השליה כשמניחים את היילוד מעל גובה הרחם. אך כשמודעים ליכולתם של עורקי הטבור הרגישים לחמצן להיסגר כשהיילוד מתחיל לנשום, ניתן להבין שהתופעה לא יכולה להתרחש.

לדברי ד"ר איילון שני, נאונטולוג בכיר ממחלקת יילודים ופגים במרכז הרפואי סורוקה, "בעקבות מחקרים מצטברים בנוגע ליתרונות של השהיית חבל הטבור לדקה-שתיים אצל פגים, היום משתדלים מאוד לעשות זאת. בעקבות השהיית הניתוק קיימת עלייה בנפח הדם של הפגים, וכך יש פחות סיכוי שיזדקקו למנת דם – דבר שקורה משום שקשה לגופם לייצר כדוריות דם אדומות ומשום שהם אף מאבדים דם בבדיקות מרובות. בנוסף, בעקבות השהיית הניתוק קיימת ירידה בכמות הדימומים התוך-מוחיים – בעיה האופיינית גם היא לפגים – וירידה בתחלואה. עם זאת, קשה ליישם זאת – לחכות עד שכל הדם מהשליה יעבור ליילוד הפג – מכיוון שיש צורך לטפל בו במהירות".

תפיסה המכבדת את התהליכים הפיזיולוגיים תרמה לכך שבלידות הבית היילוד מחובר אל חבל הטבור עד שהוא מתרוקן לחלוטין ומצטמק, עוד זמן מה אחרי שהשליה נפלטת. לגבי המרכזים הרפואיים – המחקרים הרבים המראים את יתרונות השהיית חבל הטבור השפיעו על חלקם, ובאופן לא רשמי הם ממליצים לא לנתק את חבל הטבור מידית ולהשהותו דקה-חמש דקות. במרכזים מסוימים קיימת מודעות גם לגבי חשיבות הדם העוברי אצל יילודים שנולדו בניתוח קיסרי – שם אין כלל מעבר דם עוברי בשל מידיות פתיחת הבטן והוצאת היילוד – על כן הם מפעילים חליבה ידנית של חבל הטבור לכיוונו. עם זאת ישנם מרכזים רפואיים שבהם אין עדיין המלצה גורפת והמיילדות בוחרות להתנהל לפי השקפת עולמן ולעתים לפי בקשת ההורים. ישנם אף מרכזים שדוגלים בניתוק מידי, בין השאר כדי לקיים את ההליכים הרפואיים כגון שקילת היילוד במהירות רבה יותר. כלומר, המחלוקת על תזמון ניתוק חבל הטבור עדיין קיימת, אך כפי הנראה קרובה לסיומה. בשל הנחיות רפואיות בין-לאומיות מתקדמות בנושא, סביר להניח שבעוד כשנה-שנתיים תהיה הנחיה ברורה להשהות את ניתוק חבל הטבור, במיוחד אצל פגים, יילודים שזקוקים להחייאה וכאלו שנולדו בניתוח קיסרי.

סירטון של פני סימקין המדגים את התועלת בניתוק מאוחר של חבל הטבור  

הרצאה ב"TED" על חשיבות זמן הניתוק האופטימלי של חבל הטבור Transitioning from Immediate Cord Clamping to Optimal Cord Clamping