כמעט שנה אחרי..הגיע הזמן לכתוב את סיפור הלידה. בסוף ההריון התחלתי לכתוב מין יומן הריון שקיוויתי שכל פעם שאני כותבת זו תהיה הפעם האחרונה לפני הלידה..אז אני מצרפת פה קטעים שכתבתי אז.

10.7
התעוררתי מוקדם מאוד בתחושת דחיפות. חייבת לקפל כביסה, לשטוף כלים. לסיים את העבודה להגשה.
ופתאום בכי. תחושה מוזרה.
יצאתי לשבת על הנדנדה במרפסת והסתכלתי על הענבי בוסר שבגפן. הם הסתכלו עלי חזרה ואמרו לי- אין לנו זמן, אנחנו לא יודעים מתי נהיה מוכנים. כשנהיה מוכנים נהיה. ועכשיו אנחנו מה שאנחנו.
הבנתי, אמרתי להם.
הבנתי שהגעתי לדבר עם ענבי בוסר וזה מאוד מוזר.
אבל אני צריכה להרפות קצת עם הזמנים. מה שעכשיו זה מה שעכשיו.
עכשיו יש תינוק חמוד בבטן שמתבשל לו. וכשיתאים לו הוא יצא. ולא משנה לו בכלל אם איל יהיה בעבודה, או המיילדת תספיק להגיע. או אם אני אספיק להכנס לבריכה.
אז אני פה איתך.
הכביסה מקופלת. הכלים נשטפו. העבודה האחרונה הוגשה. אין לו"ז. תרקדו.

19.7.22
יום ראשון בלילה היה שיא התהומות. זה התחיל מהתפרקות נפשית, בכי מטורף וממש הזדקקות נואשת לקרבה. ואז התחילו צירים, אבל במקום לכאוב הם היו מתישים. הרגשתי שאני הולכת להתעלף בכל ציר. איל כבר הכין את מה שאפשר ללידה אבל אז הכול הפך לבחילות ושלשולים והרגשה נוראית של כמעט מוות.
בסוף נרדמתי. ובבוקר- עדיין בהריון.

22.7.22
לפני שעה בערך התחילו צירים
כולם פה עוד ישנים.
אני שמחה:)
לא מגלה עוד לאף אחד…
10:15
הדר המיילדת כבר פה, עשינו מוניטור והיא נחה בצימר. בבוקר עשיתי סיבוב על כביש המערכת. פגשתי שכנה שטיילה עם הכלב ואמרתי לה בחיוך גדול שנראה לי שזה היום.
הבית ריק.
הכול שקט. הצירים ממשיכים אותו דבר.
אני רוצה כבר לדעת את סוף הסיפור..
מנסה לדמיין את עצמי בבריכה..עם התינוק כבר עלי..ברגעי החסד של אחרי הכול.
יום ראשון 24.7.22
סוף סוף אפשר לספר את סיפור הלידה.
בשישי כל היום היו צירים. הדר הלכה הביתה אחרי שנחנו כי זה לא השתנה. ראינו סרט (רפסודיה בוהמית). רקדתי בסלון.
לקראת 20 הצירים התחילו להתחזק. הודעתי שוב להדר שרצתה לצאת אבל אמרתי לה שאולי נחכה עוד טיפה, נאכל ארוחת ערב וזה.
ניסיתי לבדוק את עצמי ולא הגעתי אפילו לצוואר. אבל אז היה פתאום דימום קטן אחרי ציר.
נבהלתי וקראתי להדר שנעשה מוניטור.
פתאום קצת דמעות ופחד שהזדחל איתם פנימה.
ביקשתי מרוני שתבוא (היתרון היחיד של מיילדת שיולדת הוא שיש לי מלא חברות מיילדות:)
הדר הגיעה ב20:40 וירדנו למטה לעשות מוניטור. היה תקין. פתיחה 2.5
רוני כבר הגיעה גם. וקראנו גם לנועה.
הצירים התגברו. רוני והדר החזיקו אותי בכל ציר ואני רק רציתי בריכה.
דאגתי לילדים. הם ירדו מדי פעם למטה. הגדולה שלי כמובן דאגה נורא. אבל הראיתי לה איך בצירים זה כואב אבל בין לבין אין כלום. ואמרתי לה שהיא יכולה לרדת לפה מתי שהיא רוצה לראות אותי.
היה כאב, הרבה ממנו אבל היתה אוירה כיפית של חגיגה. תכלס זה מה שרציתי. צחקנו המון.
איל סיים קצת להיות עם הילדים וירד אלינו. אז הוא נכנס איתי למקלחת לעוד כמה צירים. אח"כ הדר אישרה לי להכנס לבריכה. כבר היה בערך 23:30
בבריכה לא היה פחות כואב.. כל כך חיכיתי להקלה..אבל לפחות יכולתי להסתובב מצד לצד יוצר בקלות.. הצירים התגברו והצטופפו. רציתי לדעת שזה מתקדם ופחדתי לבדוק שתהיה פתיחה קטנה. אבל הדר לא בדקה ואמרה כל הזמן- יש צירים יש לידה.
באיזשהו שלב הצירים נעשו נוראיים. כאב לא אנושי. הסתכלתי לאיל בעינים וביקשתי ממנו שיהרוג אותי. בכל הכוונה. רציתי למות ולא להרגיש את זה.
הוא לא עשה את זה. פתאום שמעתי שאחותי בבית קראתי לה לבוא כי חשבתי שאולי היא תהרוג אותי. אבל היא לא.

הרגשתי את העצמות שלי מתפרקות. את מפרקי הירך יוצאים מהמקום כמו לבובה שתולשים לה את הרגליים. הרגשתי את הראש של התינוק יורד.
כעסתי שזה לידה רביעית ולמה זה צריך לכאוב ככה.
פתאום שמעתי את עצמי לוחצת. הגוף עשה מה שהוא רצה.

הכאב. השם ישמור. הכאב.

לא רציתי להיות שם, אבל הייתי והגוף פשוט לחץ. שמעתי את עצמי לוחצת כמו בחוויה חוץ גופית רק שמרגישים בה הכול. נעמדתי בבריכה כי מפרקי הירך כל כך כאבו שלא יכלתי להיות על שש. הכנסתי אצבע והרגשתי את הראש. לא בקראונינג אבל קרוב. צרחתי את נשמתי. צרחות שעלו לרחוב.

וב00:06 הוא יצא. לבן כמו סיד. כל כך לבן שהדר נבהלה ושמה דופטון לדופק כשהראש בקראונינג. אבל הוא יצא, העבירו אותו אלי בין הרגליים והדר אמרה לי לצאת למיטה כי ילדתי מחוץ למים ואי אפשר להשאר. גם ככה לא רציתי כי ראיתי חתיכות של קקי צפות שם וזה הגעיל אותי אפילו בתוך הכאב. הוא מיד בכה עלי וכולם הבינו שהוא פשוט לבן עד כמה שזה מוזר ( אחרי 3 ילדים כהים).
עברתי למיטה וקודם כל ביקשתי שיעלו לבדוק מה עם אחינועם (הבכורה, בת 11) היא הופיעה בדלת אחרי דקה ובכינו ביחד. רגעים של אלוהות צרופה. של אחרי. שיש פה תינוק ואמא ואחות ובת שדואגת.

עור לעור. הנקה. ורגעים של אושר שאין כמוהם בעולם. השיליה יצאה. הדר שקלה את התינוק 2714 גרם. קטנטני. יחסית לשבוע שלו הכי קטן שנולד לנו. והכי לבן. לבן עם עיניים כחול אפור.
התקלחתי. עליתי למיטה שלי למעלה. בשעה 2 הלכנו לישון. משפחה של 6 נפשות.

בתמונות:
רגעי סבל לא אנושי בבריכה, אני בעצם מסתכלת במים ורואה חתיכות קקי קטנות צפות, רוצה למות וחושבת שכל המיילדות שאומרות שאני מדהימה הן חבורה של שקרניות. סליחה רוני, נועה והדר. אתן שקרניות נהדרות אגב.

רגע החסד של אחרי עם אחינועם.וכמעט שנה אחרי הלל מתנקם בענבי הבוסר שמכרו לי שטויות שנה לפני.אל תדברו עם ענבים

סיפור הלידה של זהר דויד 13.9.2019

כמעט שלושה שבועות עברו מהרגע הקסום, המפתיע, המטלטל והמרעיד שבו זהר דויד הגיח לחיינו והפך אותם לגמרי. שלושה שבועות של אושר ובלבול ומסירות והתרגשות ואהבה אהבה אהבה עד אין קץ. תודה זהר שהגעת אלינו, שאתה כל כך נהדר, שהפכת אותי לאמא, תודה על כל מה שנתת וכל מה שתיתן, מברכת על החיבור העמוק של הנשמות שלנו, יודעת שאתה איתי ושאני איתך וזה מאז ומתמיד ולתמיד, הבהרת לי את זה מההתחלה, שזה פשוט ושזה נכון וזה בדיוק כמו שצריך להיות – הכל במקומו.

עוד הרבה לפני שנכנסתי להריון היה לי ברור שאני אלד בבית. אני אחות ומכירה את המערכת מקרוב – ידעתי שאני לבית חולים לא רוצה להתקרב אם לא חייב, ושאני עושה הכל כדי ללדת בבית, לא הייתה שום שאלה. האמנתי בעצמי ובגוף שלי מהרגע הראשון.

נכנסתי להריון בקלות מפתיעה וכל ההריון הרגשתי מעולה, כמעט לא נעים להודות. תרגלתי יוגה פעמיים בשבוע והרגשתי את הגוף שלי חיוני ובריא, מקבל את רוברוב (שם בטן) שבתוכו בשמחה וטבעיות. כבר בשלב די מוקדם סגרתי עם שרהלה המיילדת, משיחת הטלפון הראשונה ידעתי שהחיבור נכון, והמשכנו הלאה. הרגשתי שאני באה עם הרבה ידע והתכווננות ושאין לי צורך בדולה אז סגרנו עם יעל, חברה קרובה שתלווה אותנו בלידה ותתמוך, מישהי שידעתי שתהיה לי כדולה הכי טובה מכולן… סיכמנו שהיא תהיה עבורי בזמינות מלאה. חוץ מ-5 ימים בשבוע 37 בהם הרשיתי לה לנסוע לחופשה קצרה, אחרי הכל, אני לא הולכת ללדת בשלב כל כך מוקדם (אהא..) שמחנו נורא וכל ההריון התרגשנו ביחד.

החשש היחיד שלי בהריון היה מסוכרת הריון שתהרוס לי את התכניות של לידת הבית. גם לא בהריון הסוכר שלי הוא על הצד הגבוה, ובהריון באמת עלה קצת. ויתרתי על העמסת סוכר, ניטרתי עם גלוקומטר כל ההריון ובעיקר שמרתי על תזונה מאוד קפדנית לאורך כל ההריון כדי להיות מאוזנת. לא היה קל לעבור את כל ההריון עם המון מגבלות ולשנות לגמרי את כל התזונה שלי אבל הרגשתי שזה טוב לי ולרוברוב והתמדתי, הכל כדי לדאוג לו ולבריאות שלו וגם כמובן לא לסכן את התכנון של לידת הבית.

כנראה שמתוך שילוב של שאננות ודחיינות המון דברים נדחו לחודש התשיעי. תכננתי לצאת לחופשה מהעבודה בשבוע 37, ולקחת אז את הזמן לכל ההכנות הקניות והסידורים הנדרשים. היה לי ברור שאגיע למועד ואולי גם אחרי, בשום שלב בהריון לא ראיתי תרחיש אחר. כל רשימת הטו דו ליסט שלי עוד הייתה מלאה– קניות נחוצות ללידה בבית ולתינוק, לקרוא עוד כמה ספרים, הכנות ותרגולים לגוף כמו גם תרגולים למיינד- הרפיות, דמיון מודרך ומה לא. בקיצור, מלא מה לעשות אבל היה לי ברור שיש לי מספיק זמן להתכונן כמו שצריך ללידה, ושברגע שאצא לחופש מהעבודה אוכל לקחת רגע לנשום להתכונן ולהתרכז בלידה כמו שצריך. אז כמו שאומרים, האדם עושה תכניות ואלוהים צוחק. מה זה צוחק, מתפקע ועושה פיפי מרוב צחוק.

ערב חמישי, התחלתי שבוע 37, לא יודעת למה ומה חשבתי, החלטתי לצפות בסרטוני לידה, אולי כדי להתמלא בהשראה לקראת הלידה. כמובן שיש מלא זמן ללידה, לפחות 3 שבועות (חה!) אז כשהרגשתי מין כמו כאבי מחזור קלים בזמן הצפייה לא ייחסתי להם חשיבות. תיארתי לעצמי שהתינוק התיישב באיזו צורה לא נוחה, או שאולי אכלתי משהו מוזר… מחליטה ללכת לישון כי למחרת בבוקר עוד יש לי משמרת בבית חולים. מנסה לישון אבל קולטת שהכאבי מחזור האלה די מציקים, והם מגיעים בגלים… מתחילה לחשוד 'יש מצב שזה צירים?!' אבל אומרת לעצמי פחחחחח. כשאני רואה שאני לא מצליחה להתעלם מהם אני מבינה שאולי אלה באמת צירים אבל פוטרת את זה ב'בטח זה יירגע והם יעלמו עוד מעט'. כשהם לא נרגעים אני הולכת לעידו שעבד בחדרו עד מאוחר, מספרת לו שכואבת לי הבטן ואולי זה צירים אבל שלא יידאג, לא קורה כלום ולא יקרה כלום ואני חוזרת לנסות לישון. 1 בלילה, לא נרדמת, הגלים ממשיכים להגיע ולא נעלמים. מתחילה לקבל את העובדה שאלה אכן צירים ומרגישה מאוד מבולבלת. אין מצב שאני יולדת עכשיו, זה עוד נורא מוקדם כלום לא מוכן… ויעל לא בארץ, אני לא רוצה ללדת בלעדיה!

מחליטה לתזמן את הצירים, מורידה אפליקציה ומתזמנת צירים לא סדירים, כל 5-10 דקות. רציני?! עדיין תוהה ביני לבין עצמי אם אלה צירים, בטוחה שהם ייעלמו עד הבוקר ושזו סתם הכנה, ויש נשים שמסתובבות עם צירים כל התשיעי וזה בטח מה שיקרה (בהתכחשות טוטאלית למצב). מעדכנת את עידו שאלה צירים, די קרובים אבל לא סדירים, שאני לא יודעת מה זה אומר אבל שילך לישון ואני גם אנסה שוב לישון. עדיין לא נרדמת – מהכאב, שהוא עוד עדין ממש, מהבלבול, מההתרגשות… באזור 2 בלילה מתזמנת צירים כל 4-5 דקות. הם עוד לא מאוד כואבים ואני עדיין בהכחשה שהלידה מתקרבת. מעבירה את הצירים במיטה, בסלון, על כדור פיזיו, מתחילה לעכל שאולי זה באמת קורה. מתלבטת אם להעיר את עידו, אם להתקשר לשרהלה… מאוד לא רוצה לקרוא לה סתם באמצע הלילה. מעבירה את כל הלילה עם עצמי ועם רוברוב שלי ועם הצירים. מתרגשת מכל ציר, לא מאמינה שהוא בדרך ועוד מעט ניפגש, זה אמיתי? הלילה עובר נורא מהר וב 4 בבוקר מתזמנת ציר כל 2-3 דקות ואפילו פחות ומחליטה להעיר את עידו. אנחנו שוכבים במיטה מבולבלים ביחד ממה שקורה, לגמרי לא היינו מוכנים לזה. הצירים אמנם במרווחים קצרים אבל לא מאוד סדירים ונסבלים לגמרי, עדינים ומתוקים, אני נושמת עם עידו מתכנסת בכל ציר, וב6 בבוקר מחליטים שהגיע הזמן לעדכן את שרהלה, עדיין תוהים בינינו לבין עצמנו אם זו אזעקת שווא.

עידו מתקשר לשרהלה ואני מצטרפת לשיחה בין הצירים. מתלבטים יחד איתה והיא אומרת שזה כנראה זה אבל אין לדעת כמה זמן זה ייקח ופוקדת עלינו לשתות כוס יין וללכת לנוח לאגור כוחות ונראה איך מתפתח. אני מתחילה לקבל את העובדה שזה קורה, רוברוב בדרך, והוא מגיע אם אני מוכנה לזה או לא אז כדאי שאצא מההלם. היין עוזר לי מאוד לנוח ואני אפילו מצליחה לנמנם לאיזה שעה קלה בין הצירים, מנוחה הכרחית אחרי לילה ללא שינה. באזור 9 שרהלה מגיעה, בודקת אותי עם המוניטור ונראה שהצירים קצת נרגעים. הנוכחות שלה מרגיעה אותי, הקול והמגע משרים ביטחון והיא מנחה אותי איך לנשום ולהרפות בתוך הציר. אומרת לי לנסות לנוח כמה שיותר כי שוב, אנחנו לא יודעות כמה זמן זה ייקח ואני אצטרך את האנרגיות.

אני נשארת עם חברה אחרת שבאה לתמוך שלוחצת לי על הגב. בינתיים שרהלה שולחת את עידו לארגן את המרחב ולסיבוב קניות וסידורים, לסגור עניינים אחרונים לקראת הלידה (בגלל שהייתי בטוחה שיש לי עוד זמן ללדת, ומכיוון שגם ככה לא יכולה ללדת בבית לפני שבוע 37, חיכיתי לשבוע 37 עם הקניה של כל הציוד ללידה עצמה, אז לא היה בבית את הציוד שהיינו צריכים ללידה, לא חיתולים, כלום). שרהלה הודיעה שהיא הולכת לכמה פגישות פה באזור ואחר כך נראה מה קורה ואם צריך שהיא תחזור.

נשארתי בחדר החשוך עם הצירים, עם אננדה החברה שלוחצת לי על הגב, מדי פעם מצחקקות, רוב הזמן אני עם עצמי. לא יודעת כמה זמן היינו ככה, אני בין נמנום לערות, בין ציר למציאות, מנסה לנשום וליישם את ההרפייה של הגוף בזמן הציר. הציר מגיע, אני נושמת, נרגשת ומצליחה להעביר אותו. או שהוא מגיע, אני נושמת, ואז הכאב מכווץ אותי ואני תוהה איך אפשר להרפות כשכל כך כואב, ואני עוד רק בהתחלה (למרות שלא היה לי באמת מושג באיזה שלב אני). ברגע מסוים אני מחליטה שדי, נהיה קשה מדי לשכב ואני מחליטה לצאת מהמיטה ולמצוא דרך אחרת להעביר את הצירים. חושבת אולי אם אכנס למקלחת זה יקל קצת על הכאבים שנהיים אינטנסיביים אבל לא מצליחה למצוא את עצמי במקלחת כשהצירים מתחזקים. יוצאת מהמקלחת, עוברת לסלון, לספה, לרצפה, לכדור פיזיו ומבקשת מאננדה להתקשר לעידו שיגיע כבר מכל הסידורים כי נהיה לי קשה ואני מרגישה שאני צריכה אותו איתי. הוא אומר שהוא עוד 10 דקות מגיע.

מכאן והלאה הכל מעורבב לי ומטושטש, אני זוכרת הבלחים של קטעים אבל רוב הזמן אני עם עצמי ועם הצירים. אין מחשבות, כמעט ואין מודעות למה שקורה מסביב. לא זוכרת את הרגע שעידו חוזר, אני רוב הזמן כורעת על הספה מנסה להתמודד עם הכאבים שהולכים ומתחזקים. אני זוכרת רגע אחד את עצמי על הרצפה, כנראה על 6, מבקשת שיקראו לשרהלה שתגיע, מרגישה שזה נהיה יותר מדי, שהכאבים חזקים מדי, שאין לי מושג מה לעשות ואיך לעבור אותם. אני לא מיואשת ואני יודעת שאני יכולה לעשות את זה, אבל הכאב מתחיל קצת להפחיד אותי. בדיעבד אני יכולה להגיד שאמנם הגעתי עם הרבה ידע פיזיולוגי-רפואי-מקצועי וואטאבר על הלידה, אבל זה לא עוזר בכלום עד שאת לא יודעת איך באמת מרגיש הציר, אין לי ספק שדולה הייתה יכולה לעזור לי מאוד ברגעים האלה- לתמוך, להרגיע, לכוון. כן, גם בלידת בית. קצת שאננה הייתי, כבר אמרתי.

שרהלה מגיעה לא הרבה אחרי שעידו קורא לה. אני לא זוכרת את הרגע שהיא מגיעה, אבל זוכרת בדיעבד שהיא שוב מביאה איתה הקלה ורגיעה, שוב אני חשה ביטחון ושאני בידיים טובות. אני כורעת על הספה, אני בתוך עולם משלי, עולם הצירים והכאב, מכונסת ומרוכזת בכל ציר. הציר מגיע, אני חושבת שאני מוכנה אליו, נושמת לאט, וכשהוא מגיע לשיא הכאב מפלח לי את הגוף לשניים, לא מאמינה שקיים כאב כזה, יוצאות ממני צרחות שלא חשבתי שאני יכולה להוציא (בחיים לא חשבתי שאני מאלה שצורחות את נשמתן בלידה) הגוף קופא מהכאב. כשאני נאנקת, והגוף מתכווץ מעוצמת הכאב אני שומעת את שרהלה מחזירה אותי לעצמי, קוראת לי לא לאבד את זה, מחזירה אותי לכאן ואוספת אותי מהכאב חזרה לנשימה, להרפיה, לשקט.

בינתיים מאחורה עידו מנפח את הבריכה ואני כל כך מחכה שהיא תהיה מוכנה. לא יודעת כמה זמן זה לוקח אין לי מודעות לכלום, רק תקווה שהמים קצת יקלו על הכאבים, ובעיקר אני מקווה שזה לא יימשך עוד הרבה זמן כי אני לא יודעת כמה אני יכולה עוד להחזיק. אני שמחה ממש שבשום שלב שרהלה לא בודקת לי פתיחה יודעת שזה לא רלוונטי ושהיא יודעת בדיוק איפה אני ומה אני צריכה, לא מפריעה לכלום.

פתאום אני מרגישה לחץ ואומרת לשרהלה שיש לי קקי, היא צוהלת ואומרת יופי, חיכיתי שתגידי את זה. תוך כמה רגעים אני מבינה שאין שום קקי ושהגיעו צירי הלחץ. אין שום דרך לטעות, הם שונים מהצירים הקודמים, שורפים וכואבים ומוציאים ממני שאגות חייתיות מסוג חדש. בהדרכתה של שרהלה אני משחררת ששששש במקום הצעקות וזה עוזר. אחרי לא יודעת כמה צירים כאלה הבריכה סופסוף מוכנה, עוד לא מלאה במים אבל אני נכנסת אליה בכל זאת וזה משכך קצת את הכאב. בין הצירים מצליחה להרגע קצת עם המים שלאט לאט ממלאים את הבריכה. אני בכריעה על הברכיים, מולי עידו ואני מחזיקה לו את הידיים (נועצת בו ציפורניים עם כל ציר, מסכן), נושמת נושפת שואגת, יודעת שעוד רגע רוברוב איתי וחוץ מהידיעה הזו אין עוד כלום בעולם. אני שם ולא שם. לרגע אחד פוקחת עיניים, רואה את עידו מולי מביט בי ברוך, נזכרת שיש עולם בחוץ בכל זאת וחוזרת חזרה לעולם שלי, להתרכז במשימה שקיבלתי על עצמי, לעזור לרוברוב להגיע אלינו. בשלב מסוים שרהלה אומרת לי שאחרי הציר הבא אני יכולה להכנס אצבע ולהרגיש אותו. אני עושה את זה והיא שואלת אותי מה אני מרגישה. באופן מפתיע אני מרגישה משהו רך מאוד, מוזר לי מאוד זה לא מרגיש כמו הראש. אני אומרת לה שזה רך והיא עונה שזה שק מי השפיר ורק אז אני מבינה שכל הזמן הזה והוא עדיין מוקף מי שפיר ושהמים עוד לא פקעו. הצירים ממשיכים, אני מנסה מאוד לא ללחוץ בין הצירים, ובציר עצמו לא מרגישה שום צורך ללחוץ, הגוף לוחץ אותו מעצמו אין לי בכלל יכולת להתנגד. אני מניחה את היד ומרגישה את בועת מי השפיר מקדימה את הראש (השק פקע רק עם יציאת הראש), עוד כמה צירים ואני מרגישה את טבעת האש המפורסמת – הוא כבר ממש פה! תוך כמה רגעים הראש בחוץ ולאחר רגע כולו יוצא ומונח עליי. שקט, צחוק ובכי של כולנו – הוא איתי, מביט בי בעיניים גדולות ושקטות, רגוע כאילו הוא פה איתנו כבר שנים.

מסתבר שהכל קרה נורא מהר. תוך שעה מהרגע ששרהלה הגיעה זהר כבר היה בחוץ. מעין, העזרה ששרהלה קראה לה הספיקה להגיע שתי דקות אחרי שיצא (והייתה תמיכה מופלאה בכל השעות שאחרי). סך הכל היו אולי שעה, שעה וחצי של צירים מאוד כואבים, ואני חושבת שבבריכה עם צירי הלחץ לא הספקתי להיות יותר מ20-30 דקות, אבל אין לי באמת מושג לגבי הזמנים.

השעות שאחרי היו נפלאות, כולנו היינו באופוריה. נשארתי בבריכה עם זהר דויד חצי שעה כשהוא מונח עלי, מתוק ושליו. אחרי אולי חצי שעה שרהלה באה לבדוק מה עם השיליה. לא הרגשתי אותה בכלל ולא היה שום תחושת לחץ, אז היא עזרה לי ולחצה לחיצה וחצי על הבטן והשיליה יצאה בשלמותה וללא כאב. כשנרגעתי והתאוששתי עברנו לספה והנקתי מעט את זהר, שלא לגמרי עף על הציצי שלי (מהר מאוד זה השתנה אל דאגה). שקלנו אותו (2.740 ק"ג של מתיקות), חתכנו את חבל הטבור והשארנו אותו עם אבא שלו סקין טו סקין בזמן שהלכתי להתקלח, להיתפר ולהתאושש.

אז הלידה אמנם התחילה בהלם קל, הייתי מאוד לא מוכנה וזה לא היה בכלל לפי התכנון שלי, אבל זו הייתה לידה מהחלומות, לא יכלתי לקוות לתרחיש מוצלח יותר.

איזה יופי זה שאנחנו לא יודעים כלום, ולא יכולים לקבוע שומדבר, אלא רק לקבל את קסם הבריאה כשהוא מגיע כמו שהוא, בזמנו, כמו שצריך להיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוריאה דגן משתפת את סיפור הלידה של נועה

ביום שישי, ערב סוכות, 2.10.2020, בשעה 20:07 נכנסה אל חיינו בקול תרועה גדולה נועה, גוש של אהבה, נחישות ועוצמות מופלאות.

קצת על ההריון: היה הריון בריא וטוב (איך אפשר להגיד על הפלא המטלטל הזה "משעמם"?!). ידעתי שאני בהריון ממש מוקדם והתחלתי תהליך של הכנת הגוף. בכל שלב סיפרתי לו מה קורה ומה עתיד לקרות (משהו שעזר לי מאוד להתגבר על קשיים גופניים בעבר, כולל כאבי מחזור וPMS אכזריים…). וכך לאורך הדרך עלו קשיים ונעלמו במהרה עם תהליך של הסבר לגוף וסוג של דמיון מודרך. מההתחלה, ולמעשה עוד מלפני ההריון, היה לי ברור שאני רוצה ללדת בבית. זה מאוד נפוץ במשפחה הקרובה שלי וגם בקהילה בה גדלתי, ונראה לי הדבר הכי טבעי. אז בשיחה הראשונה שסיפרתי לאמא, גם אמרתי לה שנשמח שזה יקרה ביחידת הדיור הצמודה לביתם, הבית בו גדלתי, בישוב בגליל, למרות שאנחנו גרים בתל אביב. מצאנו מיילדת בית מקסימה והתחלנו איתה תהליך- ביקורי מעקב אחת לחודש בערך.

בשבוע 22, כמה ימים לאחר שהתחלתי להרגיש תנועות עובר ובערך חודשיים לפני שגילינו שגדלה לנו בת (פשרה בין הרצון שלי לא לדעת והרצון של בר לדעת מוקדם ככל האפשר) חלמתי חלום. בחלומי נולדה לנו בת וקראנו לה נועה. אז לאחר שגילינו שאכן הגיעה אלינו בת, קראנו לה ביניינו נועה. לאחר הלידה לקחנו לנו עוד כשבוע לפני שהכרזנו שזהו שמה. ניסינו לראות אם אכן זה נדבק, אבל ככל שניסינו, לא יכולנו להעלות בדעתנו אף שם אחר…

עבדתי עד סוף שבוע 37 ואז עברנו צפונה ליחידת הדיור של ההורים. בר, האיש שלי, עובד מהבית ממרץ כבר (מהדברים החיוביים בקורונה), אז גם זה הסתדר נהדר. הימים עוברים, הבית מוכן, כל הבגדים לתינוקת מכובסים, הבריכה מחכה חצי מנופחת מעל הארון, עושים הליכות כל יום והקטנה בכיף שלה, לא רוצה לצאת. עוד שבוע ועוד שבוע והתלמ (20.9) עובר ואני מתחילה כבר לאבד סבלנות… כשמגיעים לשבוע 41 אני מרגישה את הסוף קרב וחוששת שהחלום ללידת בית עלול להתנפץ… אז באותו שבוע הלכתי לטיפול רפלקסולוגיה לקידום התהליך, ואחותי עשתה לי טיפול שיאצו, וסרטים רומנטיים, וכוס יין, ושיחות בלתי נגמרות איתה ועם עצמי ועם בר על מה שעוד לא סגור ועל כמה כדאי שהיא כבר תגיע כדי שנוכל לעשות את זה כמו שתכננו…

הלידה: יום חמישי, 1.10.2020 שבוע 41+4. מתכננים ללכת מחר בבוקר למעקב גיל הריון בפוריה בפעם הרביעית. כמה חששתי מהמפגש עם בי"ח וכמה הקלה חשתי אחרי הביקור הראשון שם… צוות קשוב ואכפתי, אווירה נעימה. בביקור השני הרופאה לחצה מעט לבדוק פתיחה אך כשסירבתי (כי למה זה יעזור? הרי אין צירים סדירים ואני לא מתכוונת להתאשפז, אז מה זה משנה גם אם יש פתיחה?) הרפתה. באותו ערב צפינו בסרט נדודי שינה בסיאטל (אמרנו סרטים רומנטיים לקידום לידה?) ושתינו חצי כוס יין אדום, מקווים שאולי זה יעזור…

23:30 בלילה אני מתעוררת בתחושה שאני נוטפת, ואכן התחיל טפטוף מי שפיר. יחד איתו הגיעו צירים, לא סדירים אבל כן מורגשים ובניגוד למה שברגשתי כבר כמה שבועות קודם, המשיכו בהתמדה. ניסיתי להמשיך לישון אבל זה לא ממש התאפשר ובסביבות שלוש לפנות בוקר התקשרתי לרוני המיילדת שהבינה מה המצב ואמרה שתגיע בבוקר.

מתעוררים בבוקר ומתחילים להתארגן- בר מעביר את המיטה מחדר השינה לסלון כדי לפנות מקום לבריכה ומנפח את הבריכה, אני מנקה את המקלחת, השירותים והמטבח פעם אחרונה ואז ביחד מכינים עוגת יום הולדת לתינוקת וגרנולה בשבילנו לימים שאחרי הלידה וגם בשביל שיהיה ריח נעים בבית. רוני מגיעה באמצע כל זה וכל הזמן אני עם צירים שבאים והולכים. היא לוקחת לי מדדים, מאזינה לדופק התינוקת ומשאירה לי שמן קיק, כי אחרי ירידת מים יש זמן מוגבל שנוכל לחכות עד שלא תהיה יותר ברירה אלא להתאשפז ולזרז… היא נוסעת לביתה ואני מכינה חביתה מביצה אחת ושתי כפות שמן קיק (הרעיון של שימוש בשמן קיק היה לי קשה, זה הרגיש לי מאוד אגרסיבי, ולכן החלטתי לקחת מינון נמוך יחסית).

15:00 (כשעה וחצי אחרי השמן קיק) הצירים הופכים לסדירים ועולים בעוצמתם. בר מתקשר לרוני ובעודה בדרך אלינו אני מקיאה. את הצירים בשלב הזה העברתי בהתחלה בעמידה, נשענת על השייש ועושה שמיניות עם האגן. בהמשך עברתי למזרון בחדר השינה ובעמידת שש תמוכה על הכדור המשכתי להניע אגן. בין לבין הגיעו אמא שלי ואירה, שהיא חברה טובה וגם מיילדת, כדי לתמוך ולעזור אם צריך, והתמקמו להן בסלון. בשלב הזה כל החושים שלי היו מחודדים ככ. מגע הרגיש לי נורא וריחות, כולל שמן אתרי לבנדר ששמנו בבית, היו בלתי נסבלים. בין הצירים שאלתי שוב ושוב "איך לעזאזל אפשר לעלות ככה לרכב ולנסוע לבית חולים?!" זה היה נראה לי ככ לא סביר… מדי פעם רוני האזינה לדופק התינוקת. לקראת שש אני אומרת "אני לא מבינה איך יכול להיות בכלל צורך ללחוץ" ואז שואלת אם אפשר כבר להיכנס לבריכה. רוני מציעה לבדוק פתיחה (בפעם היחידה בכל התהליך) ולהפתעת כל הנוכחים בחדר (רוני, בר ואני) אני בפתיחה מלאה. אז היא מציעה שאלך להתפנות פעם אחרונה ובדרך לשירותים אני מרגישה את זה, ציר לחץ ראשון. "טוב, הבנתי"…

18:10 נכנסת לבריכה. אני כבר בצירי לחץ והמים מרגישים ככ נעים על העור וגם היעדר המשקל מרגיש ככ נכון ומשחרר. בעצת רוני אני משנה תנוחות ועוברת לתנוחות א-סימטריות. בין הצירים רוני בודקת דופק ואני משנה תנוחות מעמידת כריעה על רגל אחת לרגל השניה ומדי פעם מנוחה בעמידת שש תמוכה על דופן הבריכה. באיזשהו שלב רוני מציעה לשלוח יד ולהרגיש אותה. בהתרגשות רבה אני מרגישה ראש קטן מתחיל לבצבץ! היא אומרת לי שכשאני מרגישה שנורא שורף אז להפסיק ללחוץ רגע ולתת לפרינאום הזדמנות להימתח לאט. הרגע הזה מגיע ולא ללחוץ מרגיש כמו משימה לא אפשרית כמעט… לאחר יציאת הראש רוני אומרת לי לעבור לעמידת שש ליציאת הכתפיים. בהנחייתה אני שולחת יד והנה התינוקת הקטנה הזו בידיים שלי! ידי היא הראשונה שאוחזת בה ומביאה אותה אלי! אני מתיישבת ונשענת על דופן הבריכה, בר מתיישב לידי מחוץ לבריכה ואנחנו מחבקים ומלטפים את הבת שלנו, שבינתיים מראה לנו את כישורי הבכי הנהדרים שלה…

20:20 המים כבר נהיו קצת קרירים אז בר ורוני עוזרים לי לקום ולעבור אל המזרון שהכנו מראש, השלייה עדיין בפנים והתינוקת עלי כל הזמן. רוני עוזרת לשלייה לצאת ומניחה אותה בקערה לידי, חבל הטבור עדיין מחובר. היא רגע מתלבטת איתי אם לבדוק אותי קודם או לחתוך את חבל הטבור ולבסוף מחליטה להתחיל בטיפול בי. בינתיים מצטרפות לחדר אירה החברה/מיילדת המופלאה ואמא שלי, שישבו בסלון עד עכשיו. קרע דרגה אחד, לא מדמם אך רוני מציעה שכדאי לתפור מסיבות אסטטיות ואני מסכימה.

בעוד רוני ואירה מטפלות בי ובתינוקת (שממש כמו שחזו הרופאים שוקלת 3,600), בר תיקתק את החדר, קיפל את הבריכה והחזיר את המיטה. כשהגיע הרגע בר בדיוק סיים לנקות וכך זכה להיות זה שחותך את חבל הטבור. בר החזיק את התינוקת בזמן שהתקלחתי ולאחר המקלחת רוני ראתה שאני בסדר ונסעה. אמא, שדאגה לכיבוד לכולנו שלא אכלנו כבר כמה שעות טובות, נשארה עוד כמה דקות והלכה גם היא. אירה נשארה איתנו עוד קצת והראתה לי איך להניק בשכיבה על הצד, ראתה שאנחנו מסודרים והלכה גם היא. את הלילה הראשון ישנו כשאנחנו שתינו ערומות ומחובקות, התחושה הכי מופלאה שיכולה להיות!

בפרספקטיבה של שלושה חודשים: כל היממה הזו, ולמעשה גם השבועות שמאז במידה מסויימת, מרגישה כמו מימד אחר. זמן בלי זמן, כמו חלום שבו אין קודם ואחר כך והכל פשוט קורה בקצב שלו. כשאמרו לי אחר כך שצירי הלחץ לקחו כשעתיים לא האמנתי. שעתיים זה המון זמן, אבל גם נורא מעט, ובעצם תוך כדי זה לא הרגיש כמו זמן, רק גלים שבאים והולכים. וכל זאת למרות שתוך כדי הייתי במודעות מלאה, דיברתי עם עצמי ועם הגוף שלי, הזכרתי לעצמי להרפות רצפת אגן, לסת, כתפיים. אני זוכרת את עצמי בין ציר לציר תוהה מיני תהיות "איך אפשר שלא להוציא קול?", "איך אפשר לא ללחוץ?" ועוד. היום, כשאני מנסה להיזכר בחוויה, אני זוכרת תחושות מעטות, אבל אני בעיקר זוכרת את הסיפור שסופר ופחות את החוויה עצמה, שוב, כאילו הכל התרחש במימד נפרד שאיננו חלק מרצף החיים.

הצירים בשלב השני זכורים לי ככואבים מאוד ואני זוכרת רגע שחשבתי שמזל שאני לא בבי"ח, כי יש סיכוי שהייתי מבקשת אפידורל אם זה היה זמין. לעומת זאת מהרגע שהתחילו צירי לחץ אני לא זוכרת כאב. אני מניחה שהיה שם כאב, אך כנראה שהוא לא היה משמעותי מספיק בשביל שיחרט בי. בלידה עצמה, בעת יציאת הראש, אני זוכרת תחושת שריפה בלתי נסבלת כמעט, אך גם היא כאילו התפוגגה ממש לאחר שיצאה. כאילו ברגע שנהייתי פעילה, שהרגשתי את המפגש עם התינוקת מתקרב, הייתה משמעות לכאב ואז הוא הפך פחות דומיננטי.

אנשים אומרים לי "איזה אומץ ללדת בבית". מעבר לזה שבקהילה בה גדלתי זה ממש לא חריג ותמיד ידעתי שככה אני רוצה שזה יקרה, באיזשהו מקום הרגשתי שיותר מפחיד אותי ללדת בבית חולים. סיפרתי לעצמי שלידה (בהנחה שאין גורמי סיכון כמובן) זה אירוע טבעי ולא אירוע רפואי. שמעתי הרבה סיפורי לידה והמחשבה שאצטרך לעמוד מול מכבש לחצים רפואי של זירוז או התערבויות ממש הפחידה אותי. לשמחתי בשלושה ביקורים למעקב גיל הריון (נכון שזה שם נחמד יותר מהריון עודף?!) שניים מתוך שלושה הרופאים שפגשנו היו ממש חביבים וקשובים וזה הרגיע אותי, שגם אם אגיע בסוף ללדת בבי"ח זה בסדר. דברים לא תמיד מתרחשים בדיוק כמו שתכננו והכי חשוב שכולנו נצא מזה בשלום ובבריאות טובה.

סיפור הלידה של עילם

סיפור ארוך על לידה קצרצרה.

גילוי ההריון- לאחר ההריון של נועה לא הגיעה לי הווסת במשך שנה ושלושה חודשים. בשלב מסוים הרגשתי משהו שונה, עקצוץ קל בבטן, וגם קצת דאגתי בגלל הזמן הארוך שלא הגיעה הוסת (למרות שהנקתי). קבעתי תור לרופאת הנשים שלי שבדקה ואמרה שאני בביוץ. אכן שבועיים לאחר מכן הגיעה הוסת. כעבור ארבעה שבועות ידעתי שאני בהריון. לא יודעת בדיוק איך או מה הרגשתי בגוף, פשוט ידעתי. אלו היו ימים עמוסים ולא יצא לי לקפוץ לקנות בדיקה, אז בסוף השבוע שלאחר מכן, בדרכנו לאימו של בר (אישי) בעיר הגדולה, עצרנו בבית מרקחת לקנות בדיקת הריון. הגענו אליה לארוחת שישי ואני לא יכולתי להתאפק ובעוד הסלון מלא בהמולת המשפחה כולה לקחתי בדיקה והלכתי לשירותים. כמובן שנועה התעקשה להיכנס יחד איתי וכך מצאתי את עצמי עושה בדיקת הריון עם הקטנטונת בת השנה וארבע כשמעבר לדלת כל משפחתו של בר. 

בערך בשבוע 10, עוד לפני שסיפרתי להורים שלי על ההריון, שלחתי הודעה לרוני, מיילדת הבית הנפלאה שליוותה אותנו גם בהריון והלידה של נועה, ביקשתי שתשריין עבורנו את התאריך. 

ההריון עבר באופן שגרתי למדי, בדומה להריון של נועה. ללא תסמינים קיצוניים מלבד קוצר נשימה קל שהתחיל ממש בהתחלה והמשיך לאורך כל ההריון. ביקשנו לא לדעת את מין העובר אבל הרופאים לאורך הדרך מאוד התקשו שלא לפלוט, או כך חשבתי לפחות… בשבוע 32 היה מקרה של דימום קל מאוד ולאחר התייעצות עם רוני המיילדת שלנו ניגשנו למיון. עשו את כל הבדיקות הנחוצות ואישרו שהכל תקין. לכמה שעות לחוצות הכנתי את עצמי שיכולה לקרות לידה עוד באותו היום, מה שכמובן לא קרה.

נועה הייתה שותפה לכל תהליך הלידה, הייתה איתי בבדיקות שונות (כולל בדיקת פיזיותרפיסטית רצפת אגן) והמשיכה לינוק ולהתלונן שאין חלב כשהגיע הקולוסטרום. סיפרנו סיפורים על הלידה ומה שיגיע אחריה, שרנו שירי אחות קטנה וחיכינו ללידה ולתינוקת. חיכינו וחיכינו והלידה לא הגיעה. כמו נועה גם הוא לא מיהר לשום מקום. בשבוע 40+3 ניגשנו למיון למעקב גיל הריון ביחד עם נועה (שהתעקשה לבוא). סרבתי בנימוס לבדיקת פתיחה אבל מלבד זה בדקו הכל והיה תקין, אז חזרנו לביתנו להמשיך לחכות. השבועות האחרונים עברו לאט, הייתי כבדה ומסורבלת וחסרת סבלנות ללידה שתגיע. בשבוע 41+0 הגענו לביקורת נוספת במיון. שוב סרבתי לבדיקת פתיחה, שוב הכל היה תקין, הערכת משקל 3,800. מלחיץ קצת, אבל נועה נולדה 3,600 וזו לידה שניה אז קטן עלי, נכון? גם משהו בי ידע שהתינוק גדול ובשבועיים בערך לפני הלידה כל פעם שליטפתי את ראשה של נועה שיננתי לעצמי "זה הגודל שאליו צריך להתרחב, זה הגודל שהולך לצאת". את המנטרה הזו שיננתי בהמשך גם במהלך צירי הלחץ.
20.10.2022. שבוע 41+1. בר אמר שזה תאריך יפה ויהיה נחמד אם היום תהיה הלידה. נועה נולדה ב2.10.2020, אז בכלל זה מסתדר יפה. היום עובר ואין אף סימן שמשהו הולך להתרחש ולקראת הערב אני משחררת ומשלימה עם זה שהנה, גם היום זה לא יקרה. כבר אפיתי ובישלתי וסידרתי וניקיתי והכנתי את הבית עשר פעמים לקראת הלידה שלא הגיעה… ארוחת ערב, מקלחת ואני נכנסת עם נועה למיטה. היא יונקת ואנחנו מדברות על מה שהיה היום, כמו כל ערב, ואז אני שוכבת לידה עד שתרדם ונרדמת גם אני. כעבור שעה בערך, 20:57, אני מתעוררת דולפת. ירידת מים. מתחילים! מתקשרת לרוני ומספרת שהמים התחילו לרדת אבל עוד אין צירים. היא אומרת לי להתקשר שוב כשהצירים סדירים. אני מתקשרת גם לאמא וגם לאירה (חברה יקרה ואהובה שהיא גם מיילדת והייתה נוכחת גם בלידה של נועה ותיאמנו שתהיה נוכחת גם בלידה הנוכחית). אמא שלי מגיעה. כעבור רבע שעה כבר יש צירים, עוצמתיים וסדירים. מתקשרת לרוני והיא אומרת שהיא יוצאת לכיווננו. אני יושבת על כדור פיזיו ואז עוברת לעמידת שש כשפלג הגוף העליון על הכדור. תנועתיות וסיבובי אגן מקלים אבל בין הצירים אני זוכרת את עצמי אומרת "למה אני לא זוכרת שזה כאב ככ בלידה של נועה?!". רוני מגיעה, בר מסדר את הבריכה, הכל קורה מהר, סערה מסחררת. אחרי כמה צירים (או לפחות ככה זה מרגיש) אני נכנסת לבריכה וכמה רגעים אחכ מתחילים צירי לחץ. הצירים מגיעים בעוצמה גדולה, מגיעים והולכים בלי סדר, פעם ציר ארוך ואז קצר, הפוגה קצרצרה ואז ארוכה… זה מרגיש כאוטי. בהפוגה קטנה בין הצירים אני מרימה מבט אל בר ואומרת לו שאם נועה מתעוררת שיעזוב אותי וילך אליה. ממש באותו הרגע אירה נכנסת לחדר ואומרת שנועה בדיוק התעוררה ואמא שלי איתה. אני קוראת לנועה להיכנס. היא נעמדת לידי, אני מלטפת אותה ומסבירה לה שהתינוקת מגיעה. אחרי ההסבר היא יוצאת לטיול עם אמא שלי, לראות את הכוכבים. אני בבריכה, הצירים עוצמתיים מאוד וביניהם אני שואלת את בר "מה השעה?! מה השעה?!" "הכל בסדר" הוא אומר "יש זמן". אני שולחת יד ומרגישה את הראש כבר מגיע. עם האצבעות שלי אני תומכת בפרינאום ונושמת את הראש החוצה. לאחר שהראש יוצא אני מרגישה תנועות נמרצות בתוכי. לא מגיע עוד ציר. אני מרימה מבט אל רוני ושואלת אם זה בסדר, כי הראש כבר בחוץ וזה מרגיש המון זמן שלא מגיע עוד ציר. היא אומרת לי שכן, הגוף עוד מחובר אלי והכל בסדר. זה מרגיש המון זמן. אני מלטפת אותו בעדינות ומרגישה פנים, מצח, אף, פה… מרגישה את התנועות הנמרצות בפנים, תינוק שמנסה להתארגן ליציאה. אחרי מה שמרגיש כמו נצח (חמש דקות בפועל) רוני אומרת שכדאי לצאת מהמים. ידיים שולפות אותי מהמים, תומכות בי מתחת לזרועות, אני מחזיקה בידי את הראש שכבר כולו בחוץ… כמה צעדים ואני כבר בעמידת שש על מזרון שחיכה ליד הבריכה. רוני מסתכלת ואומרת שהיא רואה יד על הכתף. "רגע" היא אומרת, "אני מוציאה את היד". בשניה שרוני אומרת שהיד בחוץ מגיע ציר אחד גדול וכל הגוף מחליק החוצה אל בין הרגליים שלי, על המזרון. "מה?! פין?!" אני שואגת, רגע של הפתעה ואז כל הנוכחים בחדר צוחקים. איזו הפתעה לא צפויה! וכך בשעה 23:27, 20.10.22, הגיח אל העולם עילם הענק.

רגעים ספורים אחרי שהתיישבתי וכיסו אותי נועה ואמא שלי נכנסו מהטיול שלהן. נועה נעמדת לידי, מלטפת את התינוקי ואותי בעוד רוני ואירה בודקות אותי. נוכח גודלו המפתיע הן חיפשו קרעים ביסודיות רבה ולהפתעתן היה רק קרע חיצוני אחד קטן שנתפר בשני תפרים. ניחושים. כמה התינוק שוקל? כולנו ראינו שמדובר בתינוק גדול, אבל אף אחד לא תיאר עד כמה גדול… 4,400!

בר קיפל בזריזות את החדר, רוקן בריכה, סידר דברים. אני ניגשתי להתקלח, נועה מסתובבת בינינו ומתעניינת. רוני ואירה נשארו לראות שאנחנו בסדר וכך קצת אחרי 2 נכנסנו למיטה משפחה של ארבעה- נועה, אבא בר, אמא אוראיה והתינוקי…

עוד קצת על בחירת שמו- כיוון שציפינו לבת, היו לנו כמה אפשרויות לשמות של בנות. הופתענו… יום חולף ועוד יום, שמות צפים ויורדים מהפרק. כלום לא נשמע מתאים, כלום לא מדויק מספיק. יום לפני הברית בר יושב במשרד ואני מניקה את התינוקי ומגגלת בפעם האלף שמות של בנים. בר אמר שהוא רוצה שם שיש בו ע', שיתאים לשם נועה. מופיע השם עילם. אני שולחת לו הודעה "עילם?" הוא עונה "ביוק גם חשבתי!". נהדר! עילם איט איז! למחרת הברית ואז שולחים את שמו לחברים. חברה שולחת לי בחזרה "את יודעת שפרשת השבוע היא נח?". המקום היחיד בתנך בו מופיע השם עילם, הלא הוא נכדו של נח…