‫אמה"י - ארגון מיילדות הבית בישראל » לידה‬

‫הורמונים בלידה‬

‫mayanotkin@gmail.com‬ — Tue, 06 Jan 2015 18:50:06 +0000

הורמונים ולידה – קטע מתוך פרק בספר ''לידה פעילה''

מאת: ג`אנט בלאסקאס

כל אישה משכילה בימינו יודעת כיצד נשים מתעברות ומכירה את תפקידם של ההורמונים בשלבים השונים של המחזור החודשי. אולם לפני מאה שנה רק נשים מעטות שמעו על ההורמונים אסטרוגן ופרוגסטרון. למעשה, הגילויים המדעיים אודות תפקידיהם של ההורמונים במערכת המינית של האישה על שלביה השונים הם חדשים למדי. זאת ועוד: כשמדובר על תפקידם של ההורמונים בתהליך הלידה, מידע זה חדש יחסית אפילו בקרב העוסקים ברפואה.

הלידה הפעילה היא תהליך פיזיולוגי טבעי שבמסגרתו רצף שלבי הלידה, החל בצירים המקדימים וכלה ביציאת השיליה, מתפתח באופן ספונטני, ללא התערבות חיצונית. אחרי לידה המתנהלת באופן כזה, המחזה השכיח הוא של אם קורנת מאושר המחזיקה בזרועותיה את תינוקה שזה עתה נולד, שגם הוא בדרך כלל עירני, מצבו טוב, והוא מגשש בספונטניות אחר השד של אמו ומתרפק על גופה החם. לידה כזאת מובילה בדרך כלל להנקה מוצלחת ולקשר קרוב ונינוח בין האם לתינוק בשבועות הראשונים. עובדות אלה ידועות לנו זה מכבר. החידוש הוא בהבנתנו הגדלה והולכת את תפקידם המרכזי של האותות ההורמונליים, שבזכותם מתרחשים התהליכים האלה.

בדרך כלל ההתקשרות הראשונית המוצלחת מובילה לכך שהתינוק מוסיף להתפתח היטב והוא מרוצה מאוד, וגם האם רגועה מבחינה גופנית בשעה שהיא נושאת את תינוקה ומטפלת בו. היא מפתחת רגש אימהי אינסטינקטיבי כלפי התינוק, אשר נמשך אליה משיכה עזה. מיילדות מנוסות הבינו מאז ומעולם שבלידה פיזיולוגית קטנים הסיכונים שיתפתחו סיבוכים, וגדלים הסיכויים לתוצאות חיוביות גם בטווח הארוך. לכן, מיילדת הפועלת בדרך אינטואיטיבית שואפת בדרך כלל לאפשר לתהליך הלידה הטבעי להתפתח כמעט ללא התערבות. במילים אחרות, היא מאפשרת להורמונים של האישה לבצע את המלאכה, בהתאם לכוונותיו של הטבע.

לכך חתר גם פרדריק לבואייה (Leboyer) כאשר פיתח בשנות השישים של המאה העשרים את הפילוסופיה החלוצית שלו, הידועה בכינויה ´לידה עדינה´ (gentle birth). לבואייה התמקד בשיפור איכותה של חוויית הלידה מבחינתו של התינוק. המסר שלו היה שטיפול רגיש ונטול הפרעות, שמתבצע מתוך כבוד עמוק לתהליך הלידה הטבעי, ותוך הקפדה על אווירה רגועה בזמן הלידה, מסייע לתינוק להיוולד כמעט ללא טראומה. ספרו המפורסם לידה ללא אלימות, והסרט שנעשה לפי ספר זה, היו מקור של השראה לאימהות רבות ברחבי העולם, ועודדו אותן ללדת באופן טבעי, באווירה שקטה ואינטימית. לבואייה ניסה גם להחיות גישה מודעת יותר למקצוע המיילדות, והעלה שאלות מטרידות בסוגיית השימוש המקובל בטכנולוגיות מתקדמות במהלך הלידה בבתי חולים.

´התנועה ללידה פעילה´, שקמה בשנות השמונים של המאה העשרים, אימצה וקידמה את הרעיונות האלה, תוך התחשבות לא רק בצרכיו של התינוק אלא גם בצרכיה של האם. החופש שביססה תנועה זו לשנות תנוחות בשעת הלידה, לנוע ולחוש ספונטניות ושחרור מעכבות — חופש שהוא תמצית הלידה הפעילה — עזר לנשים לשוב ולרכוש שליטה בחוויית הלידה. נשים גילו מחדש כיצד להשתמש בכוחות הטבעיים הטמונים בכוח הכבידה, במים, ובנשימה הספונטנית, כדי להקל על מסע הלידה. העצמה זו של האישה, כמשתתפת מודעת ואקטיבית במהלך הלידה שלה, משחררת את הנשים ומאפשרת להן ללדת באופן אינסטינקטיבי. היא גם מאפשרת לנו לצפות במה שקורה כאשר התהליך הפיזיולוגי של הלידה מתפתח באופן ספונטני וטבעי.

ובכל זאת, עד לאחרונה לא הצליח איש להסביר במונחים מדעיים משכנעים את המתרחש בשעת לידה פיזיולוגית. הרופא המיילד הצרפתי מישל אודן, מייסד ´המרכז לחקר הבריאות בראשית החיים´ בלונדון, שחולל מהפכה בתחום המיילדוּת, הקדיש את עשרים השנים האחרונות לחקר התפקיד המרכזי שממלאים ההורמונים בפיזיולוגיה של הלידה. בספרו החשוב האהבה כמדע, שיצא לאור ב-1999, הוא מציג את תצפיותיו, מחקריו ורעיונותיו החדשניים בנושא זה. בהסתמכו על עבודתם של חוקרים ומדענים בתחומים מגוונים, הוא מציג היפותזה משכנעת ומבוססת, שאותה אתאר להלן, ומן הראוי שרופאים ומיילדות יתוודעו אליה בהקדם האפשרי.

למרבה הפלא, בכל מהלך התפתחותה של המיילדוּת הרפואית המודרנית מתעלמים אנשי המקצוע באופן כמעט מוחלט מן ההורמונים ומן התפקיד שהם ממלאים בתהליך הפיזיולוגי של הלידה. במסגרות ההכשרה של מיילדוֹת ושל רופאים, או בעת גיבוש נהלים בבתי החולים, אין כמעט כל התייחסות לנושא ההורמונים, וגם לא בעת תכנון סביבת הלידה ברוב בתי החולים המודרניים. בשנים האחרונות, בחלק מבתי החולים אמנם מנסים לעודד נשים לתנועתיות רבה יותר במהלך הלידה, אך עדיין רווחת אי הבנה עצומה בכל הנוגע לצורך להעניק ליולדות סביבה רגישה והולמת באמת, שתסייע לגופן להפריש באופן אופטימלי את הורמוני הלידה. רוב הנשים במדינות המפותחות עדיין יולדות בבתי חולים, בתנאים שמבטיחים, כמעט תמיד, עיכוב וסיבוכים בלידה.

הקשר בין ´הורמוני האהבה´ ללידה

מחקרים רבים מצביעים על כך שתהליך הלידה מעוּרר ומווּסת על ידי פעולת גומלין מורכבת של הורמונים, המיוצרים בגופה של האם ובגופו של התינוק כאחד. הורמונים אלה משדרים אותות כימיים הפועלים כמו מנצח על תזמורת. הם מגרים את פעילות הרחם ומקיימים אותה לאורך הלידה כולה. ראוי לציין שההורמונים השולטים בפעילות הרחם בזמן הלידה הם אותם ההורמונים שמעוררים את התנהגותה האימהית של האישה כלפי התינוק לאחר הלידה, ואשר בזכותם מחפש התינוק באופן אינסטינקטיבי אחר השד והחמימות של גוף אמו דקות ספורות לאחר הלידה.

מישל אודן מדגיש במיוחד את התפקיד הכפול שממלא בגופנו הורמון האוקסיטוצין, אשר כידוע לכול מגרה את התכווצויות הרחם, אך הידע לגבי השפעותיו על ההתנהגות האנושית אינו רווח כלל. אודן מציין שהורמון האוקסיטוצין מכונה הורמון ´אלטרואיסטי´, מאחר שהוא אחראי לדפוס ההתנהגותי של ההתקשרות. הוא שולח אותנו למחקרים הרבים שפירסמו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים חוקרים אשר בחנו את ההיבטים ההתנהגותיים הקשורים לאוקסיטוצין.

הורמון האוקסיטוצין, שחלוצת חקר הפיזיולוגיה של מיניות האישה, ד"ר ניילס ניוטון (Newton), העניקה לו את השם ´הורמון האהבה´, מעורב בכל ההיבטים של מיניות האדם, ובכללם הלידה וההנקה. התברר, לדוגמה, שבעת קיום יחסי מין, ובמיוחד בעת האורגזמה, גברים ונשים כאחד מפרישים רמות גבוהות של אוקסיטוצין המסייע ליצירת רגשות של חיבה והתקשרות ביניהם. בדומה לכך, במהלך הצירים והלידה מציפות את האם ואת התינוק כמויות אדירות של אוקסיטוצין, והן נשארות בגופם גם לאחר הלידה. משום כך הם מוכנים ומזומנים להתאהב זה בזה עם המגע הראשון ביניהם.

המסר המרכזי של אודן בספרו האהבה כמדע הוא שהאהבה האימהית היא המקור לכל סוגי האהבה שנחווה בחיינו. לדבריו, כשאנחנו חבוקים בזרועות אמנו מיד לאחר הלידה, אנחנו חווים לראשונה את החוויה של להיות אהובים. הולכות ומצטברות ראיות המלמדות ששעת הלידה והשעות הראשונות שאחריה הן פרק זמן קצר אך קריטי, שבמהלכו נוצרת ההתקשרות הראשונית ההדדית בין האם לתינוק, וכי לשעות אלה יכולות להיות השלכות ארוכות טווח בכל הקשור ליכולתנו לאהוב. אודן מביע חשש כי במסגרת ההתייחסות המערבית, הדרכים הרבות שבהן מפריעים דרך שגרה לאם וליילוד בזמן הקריטי הזה, הן בעלות השלכות עמוקות ביותר לגבי האם והתינוק, ובסופו של דבר לגבי כדור הארץ בכללותו. הוא מדגיש גם את החשיבות העליונה של פרטיות האם והתינוק בשעת הלידה ואחריה. פרטיות וסביבת לידה שלווה הכרחיות לדעתו אם רוצים לאפשר לאם לייצר באופן טבעי רמות גבוהות של הורמונים החיוניים הן לצירים יעילים, והן להתנהגויות האחראיות ליצירת קשר ראשוני חזק בין האם לתינוק.

אנחנו חלק ממשפחת היונקים

כל מי שצפה אי פעם בחתולה, בכלבה, או בכל נקבה אחרת ממשפחת היונקים העומדת להמליט, שם לב בוודאי שהיא בוחרת במקום בטוח ומוגן, שבו תוכל להמליט באין מפריע, רחוקה מעין כול. אחרי ההמלטה היא נחה מספר ימים בנפרד עם גוריה, הנצמדים יומם ולילה לחום גופה ולפטמותיה. התנהגות טיפוסית זו, המוכתבת על ידי ההורמונים, אופיינית לכל נקבות היונקים כאשר מניחים להן לנהוג לפי האינסטינקטים שלהן. היא אופיינית גם לאימהות האנושיות – שכן גם אנחנו, בני האדם, נמנים עם משפחת היונקים, שהמייחד אותה הוא הנקה משעת הלידה ואילך.

בספרו האהבה כמדע מזכיר לנו אודן שכבר ב-1920 החל המדען הדרום אפריקאי אז´ן מארה (Marais) לחקור את הקשר שבין כאב הלידה לאהבה אימהית. שנים רבות ערך מארה תצפיות בעדר של צבאים, אשר מעולם לא דחו את צאצאיהם. בשלב מסוים הוא ערך ניסוי שבמהלכו נתן לנקבות לשאוף מספר שאיפות של כלורופורם ואֶתֶר בזמן הצירים. כשהן התאוששו מהשפעת החומרים המרדימים סירבו כל הנקבות לקבל את צאצאיהן. ממצאים אלה מעוררים את השאלה אם גם אצלנו, בני האדם, יש קשר בין ההורמונים משככי הכאבים שגוף האם מפריש באופן טבעי, לבין התנהגות האם כלפי התינוק. מחקרים עדכניים מצביעים שייתכן קשר כזה. עלינו גם לשאול את עצמנו אם לביטולו של כאב הלידה כדבר שבשגרה, המתרחש היום בשל ´מגפת´ האפידורל העולמית, ייתכנו השלכות על עתיד התרבות שלנו.

בנוסף, אודן מספר שכבשים הממליטות תחת השפעת אפידורל אינן יודעות לטפל בטלאים שלהן, כי אינסטינקט האימהוּת שלהן נעלם. במסגרת מחקר חשוב שערך רופא הילדים השוודי לנארט ריגהארד (Righard), הוא צילם סרט וידיאו בשם ´היצמדות בשעת הלידה´, שבו נצפית התנהגותם של תינוקות שזה עתה נולדו. בסרט נראה בבירור כי תינוקות שהונחו על בטן האם מיד לאחר לידה פיזיולוגית זוחלים לאורך גופה ומוצאים ללא עזרה את השד והפטמה. לעומת זאת, תינוקות שאמותיהן קיבלו משככי כאבים בשעת הלידה, אינם מסוגלים למצוא את שד האם בכוחות עצמם, או מתקשים ביניקה.

ועוד דוגמה: כאשר הזריקו לחולדות שלא הזדווגו מעולם דם שנלקח מחולדות 48 שעות לאחר ההמלטה, החלו החולדות ´הבתולות´ להתנהג לפתע כאימהות. מן ההתנהגות הזאת עולה שבדם החולדות שהמליטו מצויים הורמונים המעוררים התנהגות אימהית.

כמו כן, נמצא שאם מרחיקים גדי מאמו, לפני שהיא ליקקה וניקתה אותו בלשונה, ומשיבים אותו אליה כעבור שעות ספורות בלבד, היא איננה מסוגלת לטפל בו. לעומת זאת, בניסוי אחר שנערך בכבשים, שבמסגרתו הורחקו הוולדות יומיים או ארבעה ימים לאחר ההמלטה, הכבשים לא התקשו כלל לשוב ולטפל בהם.

אלה הן רק כמה דוגמאות ממחקרים רבים שנערכו בבעלי חיים ממשפחת היונקים, המצוטטים בספרו של אודן. ממחקרים אלה עולה שבשעות הראשונות שלאחר הלידה נפתח מעין חלון הזדמנויות שהוא משמעותי ביותר ליחסים בין האם לוולד שלה. אם בפרק הזמן הזה מפרידים ביניהם או מפריעים להתפתחות הקשר ביניהם — על ידי התערבות בשעת הלידה או מיד אחריה — הדבר עלול לפגוע במערכת היחסים בין האם לוולד.

גם כשמדובר באימהות אנושיות, יש לנו יסוד לצפות שנמצא כי אותן התגובות ההורמונליות שולטות בקשר הראשוני המתפתח בין האם לתינוק הרך. עם זאת, בני האדם מתוחכמים ומפותחים יותר מבעלי חיים אחרים, וניחנים ביכולת למשול בהתנהגותם באמצעות כישוריהם המנטליים. ההתנהגות האימהית האנושית כרוכה גם בגורמים מורכבים יותר, ואיננה מוּנעת רק על ידי הורמונים, כמו אצל בעלי החיים. לכן אימהות אנושיות שהופרדו מתינוקן בשעת הלידה מסוגלות בדרך כלל למצוא את הדרך לאימהות מוצלחת, ואישה המודעת לתפקידם של ההורמונים בשעת הלידה אינה צריכה לדאוג כשעליה להיעזר בתרופות או בהתערבות רפואית בשעת הלידה. היא מסוגלת להשתמש בתבונתה כדי למצוא דרכים רבות שיפצו על כל הפרעה שפגעה במגעה הראשון עם תינוקה. הלידה איננה ההזדמנות היחידה לקבל את האותות ההורמונליים המעוררים את ההתנהגות האימהית. עצם החזקת התינוק על הידיים מעוררת את הפרשת הורמוני האימהות. כך גם המגע עם התינוק בשעות הלילה, עיסוי סדיר שלו, שימוש במנשא, ומגע של עור בעור בשעת רחצה, הנקה או האכלה מבקבוק — כאשר אלה נעשים באהבה. נוכל למצוא אינספור ´סיבות´ לחוש אשמה על שאיננו אימהות טובות מספיק — לשם מה להוסיף עוד סיבה?!

עם זאת, ייתכן מאוד שמישל אודן צודק בטענתו שאנחנו, בני האדם, יכולים ללמוד הרבה על עצמנו מהניסויים שנערכו בבעלי חיים. לדעתו אנחנו משלמים מחיר יקר על כך שבתרבות שלנו הלידה הפכה לתהליך רפואי, מחיר המתבטא למשל בבעיות נפוצות של ירידה בדחף המיני וקשיים בלידה ובהנקה. בספר האהבה כמדע אודן מרחיק לכת וקובע שמחקרים מצביעים על קשר בין מינון משככי הכאבים הניתנים לאימהות בזמן הצירים לבין התמכרות ילדיהן לסמים בהגיעם לגיל ההתבגרות, ועל קשר אפשרי בין התערבות בלידה לגילויי אלימות בהמשך החיים.

לשמירה על הרצף הפיזיולוגי יש יתרונות עצומים, ויש לנו את כל הסיבות שבעולם לשמור על הרצף הזה ולפעול כמיטב יכולתנו לשינוי סביבת הלידה — כדי שתינוקות רבים יותר ייוולדו בלידה פיזיולוגית, שבה ההפרעה להפרשת הורמוני הלידה היא מינימלית.

הערה: בטקסט לעיל הושמטו לשם נוחות הערות שוליים המופיעות במקור, הכוללות בין היתר סימוכין של מחקרים. המעוניינים בהערות אלה מוזמנים לעיין בספר.

‫הפרדת חבל טבור‬

‫mayanotkin@gmail.com‬ — Fri, 26 Dec 2014 13:35:37 +0000

ניתוק אופטימלי של חבל טבור

כשהתינוק נולד, מתחיל לנשום, מתחיל לינוק, מוצא שאת כל צרכיו מספקת אימו -התלות שלו בשליה נפסקת באופן הדרגתי.

רוב הדם מהשליה עובר לתינוק בדקות הראשונות אחרי הלידה, זרימת הדם נפסקת לחלוטין בתוך שעה מהלידה, וחבל הטבור שעד עכשיו היה מוצק, שמנמן וכחול נעשה דק, לבן וחסר חיוניות.

הגישה המיילדותית של ניתוק מיידי של חבל הטבור השתנתה עם ההבנה שהדם החוזר מהשליה אל התינוק נחוץ לו מאד. זה עוד 30% מכמות הדם שבגופו. עוד כדוריות דם אדומות שבהן עוד ברזל ועוד המוגלובין לשאת יותר חמצן. עוד תאי דם לבנים המגנים על גופו מפני זיהומים

צילום ליהי לובל

פני סימקין בסרטון המדגים את התועלת בניתוק מאוחר של חבל הטבור

Dr. Nicholas Fogelson cord clamping – 4 videos.

His website is academicobgyn.com

הרצאה ב"TED" על חשיבות זמן הניתוק האופטימלי של חבל הטבור Transitioning from Immediate Cord Clamping to Optimal Cord Clamping

https://www.youtube.com/watch?v=Cw53X98EvLQ

‫להיוולד במים – רפלקס הצלילה\ נעמי נואה‬

‫naomi‬ — Thu, 15 Mar 2012 15:58:34 +0000

רפלקס הצלילה – הפיזיולוגיה של דחיית הנשימה הראשונה, או האם יש סכנה לתשניק ריאתי?
לראשונה צפיתי בלידה במים בבית החולים ה"ירוק ", בקופנהגן. היולדת בילתה במים עד לשלב ההכתרה ויצאה ללדת במיטה. התרשמתי אז מאוד מהשפעתם היעילה של המים החמים להקלת הכאב ועידוד התנועתיות. הלידה התנהלה בקצב של היולדת והמיילדת תמכה בה בלבד. הרופא היה במעמד של יועץ בלבד. ניטור עוברי בוצע לסירוגין בעזרת סטטוסקופ העץ.
מאז שאלתי את עצמי: מדוע המיילדת המליצה ליולדת לצאת מהמים? מתי ניתן ללדת במים ואילו תנאים נדרשים ללידה בתוך המים? האם תיתכן אספירציה (שאיפה)של המים המזוהמים בצואת האם? מדוע שהילוד לא ינסה לשאוף ביציאת הראש, כפי שאנחנו רואות במקרים רבים בלידה מחוץ למים? אם הלידה במים היא פיזיולוגית לאם ולילוד מדוע שלא ניילד יולדות בהריון בסיכון? מה הסיכונים? האם דחיית הנשימה עלולה לגרום לקושי או לסיבוכים?
במאמר זה, ניסיתי לבחון את ההיבט הפתו-פיזיולוגי של דחיית הנשימה של הילוד, שנולד אל תוך המים ואת משמעות הלידה במים על המשך בריאותו והתפתחותו .

לנשום או לא לנשום- מכניזם הנשימה או הימנעות מנשימה
ב-1974 תיארו Dawes וחבריו, על סמך מחקר שעשו בעוברי כבשים, את נשימת העובר.
כיום ידוע לנו, שמהשבוע ה- 27 להריון ואילך, מתחיל העובר האנושי לתרגל את שרירי הנשימה ובו זמנית מפעיל את רפלקס הצלילה, המונע ממנו לשאוף את מי השפיר ולטבוע.
Tchobrousky חקר את מערכת הנשימה של יונקים והסביר לראשונה ב-1969, את התופעה: מדוע הילוד אינו טובע במים? הוא תיאר את תפקוד רפלקס הצלילה, "כבקרה יחסית משתנה". מצב, שבו יש אי נשימה ( אפניאה) במצב של נשיפה, כאשר הלארינקס סגור. ריצפטורים, שפזורים בעור הפנים, שמעבירים גירוי דרך העצב הטריגימינוס למוח, נותנים הוראה להימנע מלנשום. כל זמן שהרפלקס עובד התגובה גורמת לתפקוד לבבי יציב וחלוקה של נפח הדם לאברים חיוניים.
רפלקס הצלילה, שונה ממצב של צלילה אצל המבוגר. בזמן צלילת בוגר, הנשימה נעצרת במצב של שאיפה, בעוד ברפלקס הצלילה הדבר דומה לרפלקס הלרינקס של תינוק כאשר הוא פולט מזון. אצל העובר המצב המתמשך של הגירוי הרפלקטטורי גורם לתגובה מסתגלת של הגוף לגירוי והדבר יתבטא בתנועות הנשימה מועטות ולא אפקטיביות. ג'ונסון טוען, שהדבר נגרם מגירוי של כימורצפטור שנמצא בחלל הלרינקס ומבחין בין סוגי נוזל, PH ומידת מליחותם.
נמצא שתרגול הנשימה ברחם, מאפשר את התפתחות האלואולי ואף נמצא קשר בין עליה ברמת הלחץ של-CO2 בעורקים, לעליה בתדירות תנועות הנשימה של שרירי הסרעפת והשרירים הבין צלעיים. תדירות תנועות הנשימה משתנה בהתאם לגלי המוח ועולה בשלב השינה REM ליורדת בשלב גלי NREM.
רק במצב חריג ולא פיזיולוגי, שבו ישנה עליה בלחץ ה-CO2 ( בפחות ממאה מ"מ כספית) וה- PH בדם פחות מ 7.0, ישנה תופעה של נשימה. אולם הריאות אינן מתמלאות בנוזל מי השפיר, מפני שהן מלאות עדיין בנוזל, שמיוצר על ידי האלוואולי מעצמו.
בשכבת האפיטל שמכסה את הראות ישנן תעלות שמעבירות מולקולות קטנות מ0.6 NM ולכן האפיטל מהווה חיץ למולקולות גדולות. באנדוטל של כלי הדם התעלות רחבות יותר ומאפשרות מעבר של מולקלות חלבונים גדולות יותר. לפיכך ריכוז החלבונים הנמצאים בשכבת החיבור גבוה יותר פי 100 מאשר בנוזל של הטרכיאה. גורם למעבר של נוזלים מחלל הריאה לשכבת החיבור בגלל הלחץ האונקוטי. בהפרשה פעילה, של מלחי שכבת האפיטל, נוצר לחץ אוסמוטי, שמאפשר לנוזלים ממחזור הדם הריאתי להגיע לשכבת החיבור ולחלל האלוואולי. התהליך יכול העצר על ידי מתן דיורטיקה שמשפיע על מאזן המלחים.
ריאות העובר מפרישות כ- 250-300 מ"ל של נוזל ביום. בריאות נשמר לחץ קבוע של 2-3 ס"מ מעל הלחץ בלרינקס. בזמן נשימת העובר יש שינוי מינימלי של הלחצים של עמודת הנוזל. אך לעיתים הלרינקס נפתח לבדו ומאפשר יציאת כ 15 מ"ל לשעה. התהליך מתגבר פי 5 בשינה בשלב REM .
בשבוע האחרון של ההיריון, לאחר הבשלה מלאה של המערכת ההורמונלית של העובר, חל שינוי משמעותי ברמות הקטוכולמינים (אדרנלין ), המשפיעה על ספיגה של הנוזל התוך ריאתי ישירות אל תוך כלי הדם ואל המערכת הלימפתית.
במצב פיזיולוגי, יומיים שלושה לפני הופעת התכווצויות הרחם, יחל תהליך הספיגה.
Johnsonפיזיולוג קליני מאוקספורד, הסביר את דיכוי הנשימה, בתהליך הפרשת פרוסטגלנדין E2 מקרומי השלייה המזדקנת, המשפיע על יצירת גירוי מיותרת המוח והפרשה חומרים מונעי או מדכאי נשימה. לכן, יש להתייחס לילוד, שנולד בניתוח קיסרי, שהחל בלידה רגילה באופן דומה לילוד שנולד בלידה נרתיקית. תהליך הספיגה ימשך כ-6 שעות לאחר הלידה. הנוזל הנספג אל תוך הנימים של הראות ממלא את נפח מערכת כלי הדם, שגדלה תוך כדי התמלאות חלל הריאות באוויר והתנפחות האלוואוליס. Johnson מסביר את דיכוי הנשימה בשילוב של מספר משתנים.
בתהליך הפרשת פרוסטגלנדין E2 מקרומי השלייה המזדקנת, המשפיע על יצרת גירוי פיטואטרי והפרשה חומרים מונעי או מדכאי נשימה.
חמימות הסביבה האימהית( 36.5 מעלות) משמשת גורם מעכב נשימה, בעוד שמגע אוויר החדר (כ 24 מעלות) מעוררת לנשימה. במצב של היפוקסיה עוברית, התגובה האדרנלית של העובר תגרום לספיגה מוגברת.
Harned וחבריו טוענים, שכאשר התינוק נולד אל תוך מים בחום 33-35 מעלות, רפלקס הצלילה ממשיך לפעול. בתנאי, שהדופק ממשיך לפעום בחבל הטבור, אספקת החמצן נמשכת, הבארורצפטור בכלי הדם, הכימורצפטור באורטה לא מגורים ואין גירוי וגאלי. נוזלי הריאה אינם נלחצים החוצה ולא נוצר ואקום בריאה, אלא הנוזל נספג הדרגתית והנשימה תחל רק במגע של עור הפנים עם האוויר. ניסיון ללדת במים מלוחים או בנוזל אחר( חלב) הביאו לתגובה דומה של בליעת מים אך הימנעות משאיפתם.
במצב של אספיקציה התנאים משתנים. במידה שאספקת החמצן קטנה (לחץ ישיר על הראש, חבל טבור מתוח או לחוץ, הפרדות מוקדמת של השיליה או ירידה בלחץ הדם של האם) נוצר אצידוזיס, תגובת העובר רפלקס ברדיקרדיה, הפרשת אדרנלין, הספיגה תגבר ותהיה פעילות נשימה מואצת, שעלולה להוביל לאספירציה. גם שימוש בביתא בלוקרס או אטרופין עלולים לדכא את הרפלקס ולגרום לנשימה.
השפעות לידת המים על האם והילוד-
Eldering רופא מילד מגרמניה, חקר ב- 1983-1985 והשווא רטרוספקטיבית בין 1000 לידות מים ל1000 לידות "ארציות" ומצא שאורך השלב הI של הלידה התקצר בשליש. 34% מהיולדות ילדו לאחר שעתיים של שהות במים, אך אין הבדל משמעותי לגבי אורך השלב ה-II. ירידה משמעותית בצריכת אנלגזיה 98% לאומת 20% בלידות ה"ארציות". הצורך באפיזיטומיה ירד ל 16% לעומת 33% , החשש מדימום מוגבר, לאחר צאת השיליה לא הוכח. בשני הקבוצות 12%. אך נקבע שהטמפ' המתאימה ביותר לאם ולילוד 32-36 מעלות. תוצאות האפגר ללא הבדל משמעותי.( בשני הקבוצות לא נעשה כל גירוי חיצוני לנשימה) PH דם טבורי, ערכים בין 7.2-7.29 נמצאו אצל 53% מהילודים שנולדו במים לעומת 43% . אצידוזיס קל נמצא אצל 13% מהילודים שנולדו במים לעומת 14% מהילודים בקבוצת הביקורת. אך לא היה הבדל משמעותי בצורך בטיפול נמרץ בפגיה 1.1% לעומת 1.3% לא נמצא הבדל גם בריכוז תאי הדם. ממוצא אורך זמן אשפוז קוצר וחלה עליה במספר הלידות בבית החולים.
CLUETT וחבריו מאנגליה בדקו את השפעת לידת המים על יולדת בלידה ראשונה בסיכון נמוך, בשלב הI עם חוסר התקדמות בלידה – דיסטוציה.( חוסר התקדמות בפתיחה 1ס"מ לשעה) הם ערכו מחקר השוואתי רנדומלי על 99 יולדות. קבוצת הביקורת – יולדות שקיבלו טיפול מקובל – פקיעת מים ופיטוצין.
נמצא : נשים שטופלו בשהייה במים השתמשו בפחות אפידורל 47% לעומת 66% בקבוצת הביקורת. לא היה הבדל בצורך בניתוח, אך נמצא הבדל משמעותי בצורך להמשך זירוז והתערבויות נוספות כצינטור או לידת ואקום 71% לעומת 96%. לא היה הבדל באפגר, בPH טבורי או ברמת זיהומים אך,6 ילודים מקבוצת לידות המים, לעומת 0 ילודים מקבוצת הביקורת, הופנו להמשך טיפול נמרץ.
באתר COCHRANE DATABASE SYST REV/2004 נמצא סיכום של ששה מחקרים, שעוסקים בהערכת יעילותן של לידות המים. נמצא שיש הבדל סטיסטי משמעותי, בשימוש במים בשלב הראשון של הלידה, על רמת הכאב וירידה משמעותית בצורך במאלחשי כאב. לא נמצא הבדל במבחני האפגר, ברמת הזיהומים ובצורך לאשפוז ממושך אצל הילודים. אורך הלידה השלב השני ללא הבדל משמעותי. על פי המחקרים שנסקרו, לא נמצא הבדל ברור בתועלת של שהייה במים בהריון וכן לא בשלב השלישי של הלידה.

לאחרונה באוק' 2011 פורסם ב cochrane

ניתוח מחקרים זה כלל 12 ניסויים(3243 נשים): 8 התיחסו רק לשלב הראשון של הלידה:1 להשוואה בין כניסה מוקדמת מול מאוחרת אל המים בשלב הראשון של הלידה: שניים התייחסו לשלב הראשון והשני ואחד נוסף התייחס רק לשלב השני. לא הייתה אבחנה בכל המחקרים בין אמבטיה לבריכה ולא הייתה התיחסות להתנהלות השלב השלישי.

תוצאות לשלב הראשון של הלידהמראות שהיה ירידה משמעותית בשימוש באפידורל\ספיינל\אילחוש מקומי של צוואר הרחם ובהרדמה אצל נשים שנמצאו במים בהשוואה לקבוצות הביקורת (478/1254 versus 529/1245; risk ratio (RR) 0.90; 95(% confidence interval (CI) 0.82 to 0.99, six trials)

היה גם התקצרות משמעותית של משך השלב הראשון בלידה (mean difference -32.4 minutes; 95% CI -58.7 to -6.13) אולם לא היה הבדל משמעותי לגבי הצורך בהתערבות רפואית ולידה מכשירנית.(RR 0.86; 95% CI 0.71) ניתוח קיסרי ב8 מחקרים (RR 1.21; 95% CI 0.87 to 1.68, eight trials) שימוש בעירוי עם פיטוצין ב 5 מחקרים קרעים דרגה 3-4 וזיהומים אצל האם (RR 0.64; 95%CI 0.32 to1.28,five)

לא היה הבדל משמעותי במבחן האפגר >7 ב5 דקות (RR 1.58; 95% CI 0.63 to 3.93, five trials) העברה ליחדת טפול נמרץ ילודים ב 3 מחקרים (RR 1.06; 95% CI 0.71 to 1.57 ) מחלות זהומיות לילוד ב 5 מחקרים (RR 2.00; 95% CI 0.50 to 7.94 ) משלושת המחקרים שהשוו לידת מים בשלב השני ללא יצאת היולדת מהמיםנמצא מחקר אחד שהציג שביעות רצון גבוהה משמעותית עם חווית הלידה (RR 0.24; 95% CI 0.07 to 0.70). מחסור בפרטים מונע מסקנות מוחלטות ולכן נדרש מחקר נוסף בעתיד.

מסקנות המחבר: ההוכחות מצביעות על כך ששהיה במים במשך השלב הראשון של הלידה מצמצמת את השמוש בהרדמה אפידורלית\ספינלית ומקצרת את משך השלב הראשון של הלידה. יש מחסור במידע לגבי שאר התוצאות הקשורות בשימוש במים בשלב הראשון והשני בשל התערביות אחרות ושונות בתוצאות. אין הוכחות לעליה של השפעות לוואי מזיקות לעובר \לילוד או לאם בשל שהייתה במים או בשל לידת המים. אולם המחקרים שנבדקו הם מאוד שונים ונמצאו הטרוגיניים לגבי תוצאותהם.יש צורך במחקר נוסף.

סיכום
כבר ברחם העובר מתרגל נשימה. בזמן הזה אין שאיפה של נוזל שפיר לריאות אלא, במשך ההיריון נוזלים יוצאים מהטרכיאה אל שק מי השפיר. המכניזם הזה חיוני להתפתחות ובשלות הריאות. לקראת סוף ההיריון המים מתחילים להיספג אל זרם הדם.
כאשר הילוד נולד אל תוך המים החמים רפלקס הצלילה ממשיך, עד ליציאתו מהמים ומשב אוויר קר לנחיריו ולעור פניו. רק אז, מופעל רפלקס הברדיקרדיה המעורר את הילוד לשאיפה ולפתיחה של הלרינקס לחדירת אוויר. כל זמן שממשיך הדופק לפעום בחבל הטבור, הילוד ממשיך לקבל חמצן מהשליה ולהעביר אליה 2 CO, אין מצב של אצידוזיס ואין גירוי מוקדם לנשימה. רק לאחר השאיפה, הריאות מתמלאות אויר ונימי האלויאולי מתמלאים דם, מחזור הדם העוברי מתמלא בדם מחומצן הממלא את העלייה השמאלית וסוגר את החלון הסגלגל שבמחיצת הלב. מחזור הדם של הילוד הופך עצמאי.
התנאים המאפשרים לידת מים ללא סכנת אספירציה בשלב יציאת הראש, הם:
לידה פיזיולוגית, אישה בריאה, שבוע 37-41 של ההיריון. כאשר בדיקות העובר מצביע על משקל העובר מתאים לגיל ההיריון ונצפו תנועות נשימה. כמות מי השפיר תקינה והשלפוחית פוקעת מעצמה בשלב הI , בשלב השני של הלידה, או רק עם יציאת הראש. ניטור קצב דופק לב העובר תקין . הימנעות משימוש בתרופות לזירוז או לאלחוש כאב בלידה.
מסקנה: לידה במים בהשגחת מיילדת מוסמכת מנוסה , יכול לשמש אפשרות סבירה ליולדת, מפחיתה את הצורך בהתערבות רפואית ומציעה טיפול חלופי להתמודדות עם הכאב. אין בלידת מים סיכון לילוד יותר מאשר לידה ישירה לאוויר העולם ולכן, יש לידע את ההורים על אפשרות זו.

‫ללדת במים\שרהלה‬

‫naomi‬ — Thu, 02 Feb 2012 11:47:58 +0000

כריש. אמנם מחייך, אבל בכל זאת, כריש.

מסביב שוחים דגים, דגיגים, אצות, בועות, הרבה צבעים. כולם שוחים סביב סביב, נראים מאושרים, למרות שהם מצוירים על בריכה מפלסטיק. הם לא מודאגים מהנזק האקולוגי של הפלסטיק, לא מודעים לתכלית קיומם, לא ערים לנס שעומד להתרחש בקרוב. הם מאושרים בדרכם, מקרינים את האופטימיות שלהם על כולנו.

יש חוקים מאוד ברורים – איפה למקם, איזה צינור, באיזה אורך, איזה חיבור ולאן, כמה לנפח (הרבה), מתי, כמה למלא, מתי, כמה חם, כמה מלח, כמה סבלנות לחכות ומתי להיכנס. כמה זמן מותר להישאר בפנים, איך להוציא "תוצרי לוואי", איך לשמור שלא יהיה קר.

אני אוהבת לתת הנחיות מאוד מפורטות (לבעל, בדרך כלל) על משקל "מי שמבשל בערב שבת, אוכל חמין בשבת". תכנון קפדני של ההפקה יביא לביצוע חלק. בתיאוריה. הבעל, להלן "הוא", יתחיל למלא את חלקו מיד עם הכרזת הציר הראשון. דבר ראשון – הוא ירים את המתג לחימום הדוד. הוא ידאג לנפח, להניח את המזרנים מתחת, ירוץ הינה והינה עם הצינור, יניח במומחיות שלושה סירי מים על הכיריים. הוא יתייעץ, הוא יסביר, הוא יטרח ויזיע ומאוד יתעייף מהאופרציה.

הבריכה, כמו פסטה. לעולם יחכו הסועדים לפסטה ולא הפסטה לסועדים. תשאלו את מי שמבין. לא יעלה על הדעת שהיולדת, להלן "היא", תרצה להיכנס למים והבריכה עוד לא מלאה. (ע"ע תכנון מראש).
אפשר כבר להיכנס?

למים יש הרבה איכויות. הם מרשים הכל – כמה נעים וקל להחליף תנוחות, כמה מעניין לנשוף מתחת למים, כמה מרחב הם פותחים, וכמה אינטימיות הם מקיפים. כמה משמח לבכות במים, הם לא רק רטובים וחמים, הם מכילים, והם מלטפים, והם מרככים, והם זורמים, והם מציפים, והם מסתירים, והם מאפשרים, והם מנקים, והם מקלים, והם לוקחים, והם נותנים. כמו אמא. כמו האמא שהיינו רוצים שתהייה לנו, שבחיקה אנחנו מרגישים הכי בטוחים, הכי מוגנים.

את כל זה עושים המים בבריכה. כן, כן, לא שכחתי שכואב. קצת והרבה. לפיכך, ואדרבא ואדרבא – בשביל זה הם שם. כשכבר נורא קשה, כמעט בלתי אפשרי, כשנדמה שאי אפשר יותר, אז, ורק אז כדאי להיכנס למים. בהפוגה בין הצירים, היא מרימה מבט נוקב, המבט הזה שאומר משהו כמו: "למים. עכשיו!

אההההה… זה נעים… שקט…

לפעמים, מיד עם הכניסה למים, הצירים קצת מתרחקים, כאילו מופתעים מהשינוי. הפסקה מבורכת, מנוחה. כשהם חוזרים, אפילו כשהם חזקים כמו קודם, משהו בהם נסבל יותר. הם מתעמעמים, מתרככים, מתפזרים. הם לא נעלמים, הם שם, אבל אחרת.

שששששששששש… הראש בהכתרה, העור נמתח עוד ועוד. שורף, אבל פחות. לוחץ, אבל פחות.

תינוק נולד.

מיטיבי לכת יוציאו את התינוק מהמים אחרי כמה דקות, יתנו לו להיות קצת בין שני העולמות – בחוץ, אבל בפנים, ממים למים. פולניות יוציאו מיד, בשתי ידיהן, אל החזה, קרוב ללב. הראש מחוץ למים, הגוף עטוף בנוזל החמים, כמו ברחם.

הנשימה הראשונה, רק ברגע המפגש של השפה העליונה עם אוויר. אוויר קר. הנשימה הראשונה של התינוק – עמוקה, גדולה, פותחת את הריאות. הנשימה הראשונה של אמא- עשיתי את זה, היה לא פשוט, עכשיו אני בסדר, התינוק שלי בסדר. נשימות. התינוק מסתגל, אמא מתארגנת.

הזמן חולף, גם השליה כבר בחוץ, צפה על המים בתוך קערה. התינוק וורוד, אולי בוכה, אולי לא, אמא מתאוששת, אולי גם שותה כוס תה? אולי נשארת בבריכה עוד קצת? אולי יוצאת החוצה לשכב בנוחות?

הבריכה התרוקנה מיושביה. המים, אדומים מדם הלידה יתרוקנו לגינה. הכריש לוטש עיניים בכמה קרישי דם שנותרו על הקרקעית הלבנה. פעם הבריכה הייתה בצבע כחול, עם דגים בשפע צבעים. היום מייצרים אותה בלבן, הדגים חיוורים יותר, הכריש כחול, אבל הדם תמיד אדום.

שרהלה

‫מה הלחץ? \שרהלה‬

‫naomi‬ — Thu, 02 Feb 2012 11:33:31 +0000

בכל סיפור/סרט שעוסק בלידה אפשר לראות את המאמץ שעושה האישה על-מנת שהתינוק יצא.

לידה מתקשרת כמעט אצל כולנו לכאב, מאמץ, קושי, לחץ.

האם זה הכרחי?

"תתפשטי, תתלבשי, תשכבי, תזוזי, אל תזוזי, תיקחי, תיתני, תפתחי את הרגליים, תראי לי, תנשמי, תלחצי, עוד, עוד עוד…….."

בכל לידה מתרחש נס. נס הבריאה. בכל לידה מתגלות נפלאות הגוף מחדש. בכל לידה נפתחות אפשרויות חדשות, נפרשים לפני אינסוף היכולות של האישה היולדת, בכל פעם מחדש אני נפעמת ממה שהגוף יודע ויכול לעשות אם רק נבטח בו ולא נפריע.

"תסגרי את הפה ותלחצי חזק למטה."

"יותר חזק."

"את לא לוחצת טוב, אם לא תלחצי הוא לא יצא."

"אם הוא לא נולד עד ארבע- נצטרך לעשות וואקום"

"את לא רוצה אותו בחוץ? אז למה את לא לוחצת?"

"היא צריכה זרוז, אין לה כוח ללחוץ, אולי נעזור לה קצת?"

אין מקום ללחץ בלידה. לא צריך להילחץ מהשעון, לא צריך להילחץ מהכאבים, לא צריך להילחץ מהסביבה, ובטח לא מחמותך. והעיקר, לא להילחץ מהלחץ.

משהו נעוץ בתודעה המשותפת שלנו, כי ככה לימדו אותנו, ככה מספרות החברות, ככה סיפרה אימא ואולי סבתא, ככה סיפרה השכנה. העלאת הרעיון שאפשר גם אחרת כבר מעלה גבות בתמיהה. קודם כל, למה לשנות משהו שעבד ועובד. ושנית- הרי זה כל כך לוחץ וכבר רוצים את התינוק בחוץ, ולהיות אחרי זה… וכולם מסביב כל כך מעודדים, ודיייייייייי שיגמר כבר הכאב הזה………… אז למה לא ללחוץ?

אני לא בטוחה שיש לי תשובה מוחצת וחד משמעית לשאלה הזו. ככל שיש לי יותר ניסיון בלידה בבית, ככה אני מרגישה כמה הרבה אני עוד לא יודעת, וכמה הרבה לא תלוי ביולדת ולא במיילדת.

בתחומים רבים בחיים מדובר היום על כך שהלחץ מכווץ, מונע זרימה טובה ועוצר את התהליכים, בין אם מדובר בתהליכים נפשיים או גופניים. במה אם כן שונה רגע הלידה? האם התינוק לא יצא לאויר העולם אם אמו לא תילחץ כדי להוציאו?

-"לוחץ לי, אני צריכה לחרבן"

-"נכון, זה הראש של התינוק, זו אותה הרגשה"

-"אני רוצה ללחוץ, אני חייבת ללחוץ, זה לוחץ נורא…….."

-"תנסי להרפות, תנסי לפתוח לו את הדרך, תשחררי את כל השרירים, תני לו לבוא בקצב שלו"

-"אני לא יכולה, זה נורא לוחץ………"

הלחץ הזה שאת מרגישה מסמן לגוף שלך כמה התינוק שלך קרוב אליך. הגוף שלך שהזין ונשא את עוברך תשעה חודשים יודע עכשיו להוביל אותו החוצה אל תוך ידייך המצפות. תני לגוף שלך לעודד אותו בדרכו, לעטוף אותו ברכות, לשטוף אותו באהבה וחום. הגוף שלך, הרחם, דוחף אותו בכל התכווצות בתעלת הלידה, עוד קצת ועוד קצת. זה כל כך חכם והגיוני.

-"זה עוזר לי כשאני מרפה… כשאני לוחצת זה כואב יותר… אבל אני לא יודעת אם זה עוזר.. אולי הוא תקוע שם…"

-"הכניסי שתי אצבעות לנרתיק והרגישי איפה הראש"

-"וואאאוו, הרגשתי, הוא קרוב, נגעתי בו… אבל הוא חוזר חזרה…

-"כשהרחם נרפה, לאחר הכיווץ, הראש חוזר קצת אחורה. אבל רק בשביל לקחת תנופה, בכיווץ הבא הוא יתקדם יותר."

-"יו, אמאלה, הוא ממש קרוב, מה לעשות שיצא כבר?"

-"כלום. עוד קצת סבלנות"

"ש……ש………ש…… אההההההההההה……(משה, מה עשית לי?)"

כשהראש כבר כמעט בחוץ, וזה לוקח לו הרבה זמן לעשות את שני הסנטימטרים האלו, כולנו מתחילים להיות חסרי סבלנות. נו כבר, שיצא! עוד לחץ אחד קטן יוציא אותו, אז יאללה. חוסר הסבלנות הוא אחד האויבים הגדולים שלנו בלידה. הוא משתלט עלינו ברגעינו הקשים וגורם לנו לעשות שטויות. אף אחד לא מחוסן נגדו, אפילו לא המיילדת ה"מנוסה". אבל אם לא נופלים לפח הזה, הרי שלידה ללא לחץ היא לידה נעימה יותר, עם פחות נטייה להסתבכויות. זוהי לידה המזמנת ליולדת ולילוד מפגש רגוע, פתיחה של חיים חדשים, ולא סיומו של פרק מתיש.

אני חושבת שרצפת האגן תהייה המרוויחה העיקרית מהסידור החדש. כשאת לוחצת כלפי מטה, מה שאת מרגישה כעזרה לתינוק לצאת, הוא למעשה דחיסה של כל אברי הבטן כלפי מטה על שרירי רצפת האגן. לפעמים, הלחץ החזק גורם לכיווץ, בעיקר בגלל הקשר שלו לכאב, כיווץ הנרתיק, שיכול להקשות את המעבר של הראש. אם היית יכולה , במקום זה, להשאיר את הכול במקומו ורק לפתוח את הדרך לדבר היחיד שאמור לצאת משם, לא יותר עדיף?

טוב, אני לא אלך ואשאיר אותך בלי הצעות פרקטיות. אז הנה כמה:

אמני את גופך להרפות

צרי קשר בין נשימה והוצאת קולות לבין הרפיה

לימדי להביא את התודעה למקום שקט (יוגה, יוגה ועוד פעם יוגה)

אפשרי לעצמך למצוא את תנוחת הלידה המתאימה לך

התרגלי לבטוח בגופך

עימדי על זכותך ללדת בדרכך

‫לידה בעיניים סיניות\ נעמי‬

‫admin‬ — Fri, 20 Jan 2012 12:28:11 +0000

לידה בעיניים סיניות- וטפול שיאצו וטווינה בלידה
תוך תהליך התפתחות הלידה האישה משנה את התנהגותה. קצב הנשימה, התנועה והיציבה, הקולות מובילים את היולדת דרך שלבי מחזור החיים: אדמה, מתכת, מים, עץ ואש, המתאפיינים:
פאזת האדמה- קינון –ארגון הבית לקראת הלידה והתינוק, התמסרות שקטה לקצב הצירים, דימום קל ויציאת הפקק הרירי.
פאזת המתכת- איסוף נתונים קבלת החלטות, השלמה ופרידה מההיריון, התפנות מהפרשות מעיים ונשימה מודעת ומחזורית.
פאזת המים- חששות וחרדה, התגמשות שרירי האגן, מחיקה של צוואר הרחם וירידת מי השפיר.
פאזת העץ- התמודדות עם הכאב, תסכול, הקאות ובחילות, שקיעה והתברגות הילוד לאגן ופתיחת צוואר הרחם.
פאזת האש – בו היולדת חשה בעוצמתה ובחום גופה ודוחפת את הילוד ומשחררת אותו ממנה וכמובן הרגש המלווה אותה הוא שמחה.
לאחר לידת התינוק השלב האחרון של הלידה, חזרה לשלב האדמה- התבוננות והתאהבות ברך הנולד תוך הפרדות השלייה ופליטתה, דימום, התכווצות הרחם וההנקה.
עם התפתחות תהליך הלידה, המיילדת בעזרת שיאצו – לחץ בעזרת האצבעות בנקודות לחיצה הממוקמים על המפה האקופרסורית, מעודדת את הזרימה הטבעית של התפתחות הצירים. המגע והתנועה מאפשרים לכוחות היין המופנמים והשקטים לזרום ולהשתנות ליאנגיים- מוחצנים וקולניים.
בלידה, במידה והיולדת מעדיפה להסיר את הבגדים או להיכנס לג'קוזי , העיסוי נעשה בעזרת שמנים ארומטיים, תוך ליווי היולדת בתנועה או בתנוחות שהיא בוחרת.
לאחר הלידה,סידרת טיפולי שיאצו עשוייה להקל על ההחלמה וההתאוששות של היולדת, טפול בכאבי גב, כתפיים וצוואר, תמיכה בהנקה ביצור ובזרימת החלב, הקלה על הדכדוך והמתח הנפשי עד מניעה דיכאון שלאחר הלידה. מומלץ לחזור ולהמשיך בסדרת טפולים קבועה אחת לשבוע למשך כחודש עד ששה שבועות שתאפשר לאם זמן איכות, להתפנות לעצמה ולטפל בצרכיה, להירגע ולנוח.
במהלך הטיפולים ניתן גם לשלב יעוץ תזונתי, יעוץ לפעילות גופנית, תנוחות לתרגול מתיחת מרידיאנים (צ'י קונג ) ולאורח חיים בכלל, שגם הם עשויים להוביל להתפתחות בטחון עצמי ושלווה.
הדרכת ההורים לטפל בשיאצו בתינוק (עיסוי תינוקות) עשויה לתרום לחוויה המשפחתית, של מגע תומך ואוהב, תוך הגדרת גבולות הגופנפש של התינוק.

שיאצו בישיבה

: שיאצו בהריון

נעמי נואה